|
|
יהודים החוצה [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בעקבות הרס עמונה, אל מול הפגנת מרי מינורית מצד המגורשים המלווה בכאב, השפלה עצמית, שתוף-פעולה והתקפלות מול עריצוּת המִעוּט,
הנני להגיש בפני הקוראים קטעים מתוך מחזה פנטזיה שנכתב על-ידי זלמן שניאור בשנת תשי"א, "בליל חנוכה", המתקומם כנגד הגלותיות הדבקה בנו בעקשוּת אין קץ.
עבורך הקורא הנאמן, איש ארץ ישראל: שקָלתי לכתוב מִשְׁפְּטֵי-תגובה לגירוש יהודים והרס עמוֹנה מעל אדמת-ישראל - בשלישית; בשל תביעת "בעלוּת-ערבית" סתומה על אדמת ארץ-ישראל... תגוּבת-שפתיים-חֲשׁוּקוֹת ושיניים-חֲרוּקוֹת... ... מה אכתוב וטרם נכתב, ומה אומר ולא נאמר, מכאן ועד להודעה חדשה? מכאן ועד קביעת משפט-בעלוּת-ערבית כביכול, בְּשִׁטְחֵי ארץ ישראל... במילים ברורות ובשפה תואמת, יהודים החוצה, Juden Raus! - כולל, עלי לומר בכנות, דחייה מוּבְנֵית על-ידי המגורשים עצמם של כֹל גִלוּיֵי-מֶרִי-לוֹחם, ולא רק שָׁר ומתפלל בדבקות תוך הִצָמדוּת לַהֲריסוֹת. גם לא ראיתי מֶרִי אֲמִתִּי, לוחם כנגד פקוּדַת הַפְעָלָה מסיבית של כֹחות-בִּטְחוֹן-ישראל - כנגד בִּטְחוֹן-ישראל; גם לא בְּקֶרֶב חיילים ושוטרים, אוֹ לוחמי-משמר-הגבול; המבצעים בפֹעל פקוּדות אשר מעליהן מתנוסס שְׁחוֹר הדגל...!
כל הֶסְבֵּר, נכון ככל שֶׁיִּהְיֶה, בִּדְבַר פריצת-תנופה בִּיְשּׁוּב-הארץ וּבניה גוֹברת; כביכול תנופת-בניה אפשרית אך רק בעקבות גרוּש והרס-עצמי - אינוֹ מוחק ולא יוכל למחוק, כלפי פנים וכלפי העולם הסובב את הכאב, ההשפלה העצמית, את שתוף-הפעולה, תוך התקפלות, מול עריצוּת המִעוּט - אויב ההתישבות ואויב ארץ-ישראל: יְהוּדֵי סמאל "הנאורים" בראשם "גְּבוֹהֵי-כבוד-בית-הַמִּשְׂפָּח" יד ביד, זו רוחצת זו, עִם עַרְבִיֵּי-הארץ. מבחינתם, לשיטתם, הצלחה גוררת הצלחה לאמור: "מֵעַמוֹנָה לְעַמוֹנָה - רבוֹת עוד הריסות תבואנה"... חו"ח.
אין לי ברירה אלא לקבל את צחוק-הצבוֹע הערבי האוֹמר: "ישובוּ לאירופה"... הוא, למעשה, קבל רשות מלאה, בפועָל, לצחוקו זה; א - היישר מנשיאת-הַמִּשְׂפָּח; ב - באשר לא גוֹרשוּ, הוא ובני ביתוֹ, למדבריות-ערב משם בָּאוּ, כשעתיים לאחר השמיעוֹ את משנת עֲרָב שלוֹ כפי שצפוי שיקרה בכל מהוּת לאומית רבונית - - - נוֹרְמָלִית - - -! אני חוזר: נורמלית. התוצאות, אם-כן, ידועות וכאילוּ נקבעו מראש, בהרכנת ראש בזוייה והתקפלות-נְכָאִים - של הַמְּגָרְשִׁים וְהַמְּגֹרָשִׁים - בפני מנטליוּת-הגלוּת "הנאוֹרה" אכוּלַת-רקבון-עבדוּת עד לְשַׁד-עצמותיה...!
מתוֹך "בְּלֵיל חֲנֻכָּה", מחזה פנטזיה מאת זלמן שניאור.
הנפשות הפועלות: ¨ המשורר; ¨ יהודה [המכבי]; ¨ הזקנה.
בְּלֵיל-חֲנֻכָּה
המשורר:
נֵרוֹת רָזִים בַּחַלּוֹנוֹת חִדְּדוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ -:
חֲנֻכָּה אֶצְלֵנוּ!
וְעָנוּ וְאָמְרוּ בָּתִּים שֶׁכְּנֶגֶד:
גַּם אֶצְלֵנוּ!
וּבַחוּץ, בֵּין טוּרֵי בְּקָתוֹת שַׁחוֹת, -
שֶׁלֶג וַחֲשֵׁכָה, קֹר וּמַאְפֵַלְיָה;
וְסוּפָה-מְכַשֵּׁפָה פְּרוּעַת-שֵׂעָר
לָשָׁה אוֹתָם בִּמְעַרְבֹּלֶת;
- - -
וּפִתְאוֹם. שׁוּר! מִתּוֹךְ הַשֶּׁלֶג הַמִּתְאַבֵּךְ
מִי-שֶׁהוּא מְזַנֵּק...
בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם יִצְעַד
גְּבַהּ-קוֹמָה רְחַב-כְּתֵפַיִם.
סוּדָרוֹ - גַּלֵּי-כְּפוֹר מִתְלַבְּטִים
וּפָנָיו שְׁחוּמִים כָּאֲפֵלָה,
וּצְעָדָיו, צַעֲדֵי-נָמֵר, יִבְלַע שָׁלֶג.
בַּבַּרְדָּס הַמִּנַּפְנֵף וּבַאֲפֵל הַגַּבּוֹת
יֵשׁ יִתְגַּלֶּה זַעַם עָיִן;
- - -
וְאַחֲרָיו אָצָה-רָצָה, צוֹלְעָה,
כִּדְמוּת זְקֵנָה זְעִירָה כְּפוּפַת-גָּב,
עִם קַבָּהּ תִּדֹּד בְּעִקְּבוֹתָיו; ...
"יְהוּדָה, אַל תַּפְרִיעַ חַג-יְלָדַי,
בְּקַת סַכִּינְךָ אַל-נָא תַּחֲרִיד תְּרִיסָם,
אַל חָרֹק שֵׁן-אַכְזָרִי לְשִׂמְחָתָם... יְהוּדָה!"
יהודה (לנפשו):
בִּמְאוּרוֹת צָפוֹן, מְאוּרוֹת-טַחַב מָשְׁלָגוֹת
נֶכְדֵי-חַשְׁמוֹנָאִים גָּרִים. ...
אַךְ מַדּוּעַ מַזְכִּיר לִי נִגּוּנָם זֶה
נְגִינוֹת תִּשְׁעָה-בְּאָב בְּבָתֵּי-כְּנִסְתָּם?
הזקנה:
אַל תִּגַּע בָּם, יְהוּדָה, לֹא בְּכֹחֲךָ,
כִּי בְּכֹחִי חַיִּים הֵם עַד עַתָּה וְקַיָּמִים!
אִם צָרְחוּ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" מִמְּדוּרוֹת אֵשׁ,
אֲנִי צָרַחְתִּי אִתָּם!
וְאִם יָרְקוּ בִּפְנֵיהֶם וְלֹא נֶעֶלָבוּ, -
אֲנִי קִנַּחְתִּי פְּנֵיהֶם.
לֵךְ מִזֶּה עִם מִרְדְּךָ וְעִם נִקְמָתֶךָ!
יְהוּדָה:
לְכָל הַסּוּפוֹת, זְקֵנָה! -
עִם שִׁיר-סְלִיחָתֵךְ, בְּפֶה חֲסַר-שִׁנַּיִם,
לִמַּדְתְּ אֶת כָּל הַקְּדוֹשִׁים לָמוּת,
אַךְ לֹא לִחְיוֹת... לִחְיוֹת וּלְהֵאָבֵק;
מִחוּץ לַשְּׁעָרִים יָשְׁלְכוּ, הַיּוֹם אוֹ מָחָר.
עִם נֵרוֹת-דְּרוֹרָם
וְעִם שְׁבוּעוֹת-עַבְדוּת יָחַד.
וַאֲנִי עָזַבְתִּי קֶבֶר-אָבוֹת בְּמוֹדִיעִין
וָאָבוֹא הֵנָּה... הֲתֵדְעִי לָמָּה בָּאתִי?
לִשְׁחֹט אוֹתָךְ, זְקֵנָה,
אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֶל הַשָּׁלֶג!
הַזְּקֵנָה:
בֶּן-מַתִּתְיָהוּ! בֶּן-מַתִּתְיָהוּ!
יְהוּדָה:
אַל תָּהִינִי, זְקֵנָה,
לֶאֱחֹז בִּי, לִנְגֹּעַ קְצֵה סוּדָרִי!
פֶּן אָנִיף חַרְבִּי, לַעֲרֹב פְּלֵיטַת דָּמֵךְ
עִם דַּם-יְוָנִים עַל כְּנַף בִּגְדִי...
- - - - - - - - - -
אָסוּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה,
מֵעֵבֶר חַלּוֹן זֶה, לְאוֹר הַנֵּרוֹת.
אֵין מְאוּם. מַחֲשַׁכִּים. שֶׁלֶג סוֹבֵב.
וְסוּפָה הוֹמָה, תּוֹלְשָׁהּ שְׂעָרָהּ הַפָּרוּעַ
וְנֶחֱנֶקֶת בְּיִלְלָתָהּ בָּאֲרֻבָּה...
זלמן שניאור: שירים,
הוצאת "עם עובד", תל אביב תשי"א
כרך ראשון, עמ' שסה
לתשומת לבך הקורא, הבלדה מופיעה כאן בהשמטות ניכרות, כדי להתחבר עם קֹצר הרוח המודרני, ואתך הסליחה.
