גבולות הגזרה בין העולם הפוליטי לבין עולם המשפט אינם ברורים ואינם יכולים להיות ברורים. פעולותיו של הדרג הפוליטי חייבות להיות חוקיות, ומי שקובע מה חוקי ומה לא חוקי - הוא בית המשפט. אבל יש מקרים בהם נעשה ניסיון בוטה וגס להגיע לתוצאות פוליטיות דרך בית המשפט במקום בדרכים הדמוקרטיות המקובלות - בחירות ופרלמנט - ואת זה חייב בית המשפט למנוע.

העתירה של ח"כ אראל מרגלית ועו"ד אלדד יניב בנושא חקירות נתניהו היא דוגמה מצוינת להתנהגות פסולה שכזאת. מרגלית הוא חבר מפלגת העבודה, יניב הוא פעיל באותה מפלגה ומועמד שולי שלה לכנסת. שניהם מבקשים מבג"ץ להורות ליועץ המשפטי לממשלה למצות את החקירה נגד בנימין נתניהו בפרשת הצוללות. זוהי עתירה מיותרת לחלוטין, שכל מטרתה להפיל את ראש הממשלה - לא בקלפי ולא בכנסת, אלא באולם ג' של בית המשפט העליון.

מרגלית ויניב עתרו לאחר שאביחי מנדלבליט הודיע על בדיקה בפרשה. הם ועורכי דינם חייבים לדעת, שאין שום סיכוי שבג"ץ יתערב כאשר המשטרה והפרקליטות מצויות בעיצומה של עבודתן. את מספר מקרי ההתערבות בהחלטות גורמי האכיפה אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת; קל וחומר שהשופטים לא יורו להם בזמן אמת מה לעשות. שלא לדבר על התעלול היחצ"ני של "צירוף" 19,000 עותרים דרך האינטרנט - הליך שאין לו כל בסיס, ושכל מטרתו הייתה להודיע לתקשורת שזוהי "העתירה הגדולה ביותר בתולדות המדינה".

את האחריות המרכזית יש להטיל על מי שמאפשר לחצופים כמו מרגלית ויניב לפעול: בג"ץ עצמו. בית המשפט העליון מוכן לדון בעתירות בנושאים פוליטיים מובהקים, כמו מינוי שרים ופקידים בכירים. לא היה שום מקום שבג"ץ יידרש פעמיים למינויו של אריה דרעי לשר, שכן חוק יסוד הממשלה וחוק יסוד הכנסת ברורים וחד-משמעיים: זהו מינוי חוקי. לא היה שום מקום לדיון ארוך על מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי; זה לחלוטין בסמכותה של הממשלה. ואלו רק שתי דוגמאות מן השנתיים האחרונות.

בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, אומרים מדי יום שהם אינם מחליפים את שיקול דעתם המקצועי של הגורמים הרלוונטיים. זוהי למשל העילה המרכזית לדחיית הרוב המכריע של העתירות בנושאי תכנון ובנייה ובנושאי מכרזים. אבל כאשר זה מגיע להכרעות פוליטיות - פתאום השופטים חושבים שייתכן שדעתם גוברת על זו של הדרג הפוליטי.

שיהיה ברור: הביקורת השיפוטית על החלטות הדרג הפוליטי חיונית לדמוקרטיה ולשלטון החוק. אם הפוליטיקאים יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, נקבל אנרכיה במקרה הטוב ושחיתות סרטנית במקרה הגרוע. גם החקיקה אסור שתהיה חסינה מביקורת, משום ששלטון הרוב אין משמעותו עריצות הרוב, וחובה להגן על זכויות הפרט והמיעוט.

אלא שיש מקרים בהם ברור לגמרי, שהפנייה לערכאות - ובמיוחד לבג"ץ - נועדה לעקוף את ההליכים הדמוקרטיים ולכפות על הדרג הפוליטי לפעול בניגוד לרצונם של הבוחר ונציגיו. במקרים הללו, המסר של בג"ץ חייב להיות חד-משמעי: לא בבית ספרנו. את המסר הזה יש להעביר בדחייה על הסף של עתירות כאלו ובהטלת הוצאות כבדות ואפילו עונשיות. מי שמנסה להפוך את בית המשפט לדיקטטור - שיידע שזה יעלה לו ביוקר רב.