ההצגה "במנהרה" של תיאטרון גשר נוגעת בנושא רגיש ביותר על סדר היום הלאומי והאישי - היא נועלת את חיילי צה"ל יחד עם איש חמאס בתוך מנהרה על גבול עזה. בדרך, היא גורמת לקהל להתפקע מצחוק, לדמוע וגם לחשוב. הכל שזור בתוך ביקורת פוליטית מדויקת ויצירתית, ובעיקר נכונה כל כך בנוף הישראלי. כתב
רועי רוזן וביים עירד רובינשטיין.
אין זאת הצגה פוליטית במובן הרגיל של המילה, אף לא הצגה הדוגלת בסיום המלחמה ובשלום המיוחל לשני העמים. יש פה שפיטה אחידה של כולם. יהודים ופלשתינים על מורכבת הבעיה בצורה אירונית, ובשתי שפות, עברית וערבית. בפרט הקללות המשומשות בפי החיילים התקועים במנהרה, עקב פעולה צבאית שהתרחשה על גבול ישראל-עזה. בפעולה המדוברת נפצע קשה קצין מילואים ישראלי, בשם יפתח, ואילו מהצד הפלשתיני נהרג חייל בשם מנסור. הקצין הישראלי הושב על פצצה עתיקה, בעודו מחוסר הכרה, על-יד החייל הפלשתיני, ובמקרה שיקום ממנה הוא יהרג ועימו כל שוכני המנהרה. הפצצה מחזיקה את הצופים במתח דרמטי עד סוף המחזה. מעל למנהרה מתקיים עולם התקשורת והפוליטיקה. כתוביות אירוניות רצות על המסך, על חילוקי הדעות בין הצדדים היריבים, בעוד הלוחמים במנהרה מנסים לשרוד עד שיבואו לחלץ אותם. הפוליטיקאים סופרים מנדטים. בינתיים, במנהרה, אחד מהלוחמים מוצא חבילות חשיש מוחבאות, הם פותחים אותן, חוגגים ונהנים מעישון הגראס. רוקדים ריקודי בטן, לקול צהלות הקהל.
בהצגה זאת הקהל הוא חלק נכבד מהיצירה. לפני כניסתו לאולם, הוא מתבקש לשים פתק באחת משתי תיבות, ולענות על השאלה המטרידה: "האם יש אור בקצה המנהרה"?
המנהרה כאן היא מטאפורה לחיים או מוות. לשלום או מלחמה, לתקווה או ייאוש. הקהל מקבל את התשובה בזמן אמת. והכוונה היא שמי שמצביע משפיע.
מחזה מאת
רועי חן, על-פי תסריט מאת דניס טנוביץ', בימוי עירד רובינשטיין, תפאורה מיכאל קרמנקו, תלבושות אורן דר, תאורה אבי יונה בואנו (במבי), מוזיקה רועי ירקוני, עיצוב קול מיכאל וייסבורד, תנועה
עמית זמיר, עוזר במאי לשפה ודיבור יוני לוקאס, עוזר במאי סשה קריינדלין, מנהלת הצגה יאנה אדמובסקי, מפיק בפועל רומן קבטנר,
אהבת מוות בבית לסין
מחזאי/ת: ענת גוב, במאי:
גלעד קמחי, תפאורה: ערן עצמון, מוזיקה:
אמיר לקנר, תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), שחקנים: נעה בירון, ליליאן ברטו, לירון ברנס,יעקב דניאל, יורם טולדנו, ניסו כאביה,יניב לוי, סנדרה שונוולד, שחקנים מחליפים: אפרת בוימולד.
מירה היא אישה נשואה, אם לילדים, שעול החיים כבד עליה מנשוא. באחד הימים, כשהיא מורידה את האשפה, היא נתקלת בגבר זר מסתורי וסימפטי, אשר יכול לשנות ולהשפיע על גורלה ועתידה, ויביא לה את השלווה והמנוחה. הגבר המסתורי נעלם.
החיפוש אחריו פותח בפני מירה הכרויות חדשות ומרגשות, עד לסוף המפתיע.
דרמה קומית סוריאליסטית מקסימה ונוגעת ללב.
המחזה הראשון שכתבה ענת גוב, אחת המחזאיות החשובות בארץ, המחזיר אותנו אל יסודות יצירתה, עם מבטה המפוכח והנוקב על החיים וההומור המיוחד שלה.
"המחזה מזכיר שהכישרון הענק של ענת גוב היה שם מההתחלה... תובנות ודיאלוגים חיים וחכמים, וגם מצחיקים מאוד...
המחזה נכתב לפני יותר מ-24 שנים, והוא אינו עוסק בביוגרפיה של ענת גוב. מותה הטרגי ממחלת הסרטן, הוא רלוונטי למחזה שכתבה בשנת 1992.
ליליאן ברטו עושה תפקיד נפלא, היא מוצאת ניחומים ושלווה, הרבה אהבה, דווקא במקום בו החיים סופניים. ליליאן האישה שעוזבת שלושה ילדים בבית, וחיים שגרתיים ומשעממים, מוצאת
אהבה חדשה בבית-חולים סופניים. יש לה הרפתקה מרתקת עם המוות, הגבר המיסתורי שעוקב אחריה עד הסוף. לא סוף מר ואכזר כי אם סוף מנכיח חלק בלתי נמנע של חיים שלאחרי.
הצגה מצמררת ומרתקת כאחד. תפיסת העולם במחזה היא חסרת פחד. מיישירה מבט מציאותי אל המוות, שממנו רוב בני האדם פוחדים. יחד עם זה, היה בה בענת הרבה אומץ אינטלקטואלי, במחזה הראשון שלה, ולא רק אומץ, גם הרבה חום ואהבה, השלמה וקבלה.
