תוספת בשקל תשעים <br>

בשבוע החולף טיילתי לי בעיר הגדולה באר שבע והגעתי למה שמכונה מסעדת פועלים. תמיד דמיינתי לי מסעדת פועלים, כמסעדה קטנה עם שולחנות קטנים מרובעים מעץ ומפה משובצת. ממש כמו שיש עדיין ביפו ליד הים. פועלים בעלי צווארון כחול יושבים ואוכלים את לחמם קצת לפני שהם ממשיכים לבנות/להפעיל או לייסד משהו חדש. הטעם הוא טעם של אימא רצוי עם בישול על פתיליה, ריח של נפט וסירים גדולים שאי-אפשר לנקות אותם לגמרי, והמחיר הוא מחיר של אבא שבעצמו הוא פועל - עממי ורגוע. המציאות - לא כך היא.

המסעדות היום הם לא מה שהיה פעם. הגעתי למסעדה מוכרת באזור הקניות ביג (לא כדאי למצוא לזה שם בעברית?). המסעדה הינה מבנה מפואר מאוד, כשבחזיתו בוצעה הרחבה (באישור או לא) עם פרגולות עץ וזכוכיות שנותנות הרגשה של מקום... ובכן, מקום עם הרבה זכוכיות עם חלונות גדולים. את פניי קיבלה, או יותר נכון ישבה, מה שמכונה מארחת. רק כאן הובהר לי ההבדל בין מלצרית למארחת. בעוד שלמלצרית יש תפקיד מרכזי והוא להגיש לך את הצלחת ואת הסלטים, לפנות לך מהר את הכל ולנגב לך את השולחן על המכנס, תוך כדי שאתה אוכל ובכך לרמוז לך רמז עבה לזה שהגיע הזמן שכבר תעוף, למארחת תפקיד אחר לגמרי.

המארחת תפקידה הוא לומר לך להמתין עד שיתפנה שולחן וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, תפקידה לנפנף אותך בעדינות אל סוף רשימת הממתינים שהיא ארוכה עד מאוד. למארחת יש עוד תפקיד חשוב והוא להוביל אותך אל השולחן. מאחר שיש סכנה שבה אתה תלך לאיבוד בתוך המסעדה תפקיד המארחת הוא להוביל אותך בדרך הנכונה והקצרה שלא תלך לאיבוד ותגיע למטבח חס ושלום. כי אם תגיע למטבח, אתה עלול לאבד את התיאבון ולבקש מהמארחת להראות לך את הדלת החוצה. הבחירה למארחת היא בחירה פשוטה עד מאוד.

בעיקר המראה הוא שקובע. מאחר שעליך כלקוח להעביר זמן לא קצר מול דלת הכניסה, לא עדיף שתעשה זאת מול תמונה יפה? המארחת, שבטעות קראתי לה מלצרית, נעלבה עד עמקי נשמתה, והחליטה כנראה לנקום בי בכך שלא משנה כמה התור התארך תמיד נשארתי בסוף. כמו אותם זוג מכנסיים שאני אמור ללבוש מתישהו, ואיכשהו הם תמיד בתחתית הערימה. לא לזרוק ולא ללבוש.

לאחר דקות ארוכות של המתנה החלטתי שאני לא עובר את זה שוב. התמונה הזו חרוטה בליבי עד היום. עת היינו חיילים בשירות סדיר אי-שם לפני כעשרים שנה, יצאנו אני ועוד כמה מחבריי, גם הם חיילים בחופשה, לאחד מאולמות הריקודים בעיר באר שבע. לא שמישהו מאתנו ידע לרקוד אבל איזה גבר כן יודע לרקוד?

משקפיים עבות

בריון מגודל כהה עור (אני לא רוצה להסתבך עם צבעים) נעמד מולנו ונערה מפונפנת מלאת חשיבות סימנה לו באצבעה -לא. תמתינו בצד פקד עלינו. אנחנו תמימים שכמותינו, לא הבנו שתמתינו בצד, זו מילה אחרת ל-אתם לא נראים לנו אז אתם לא נכנסים. אולי בגלל המשקפיים העבות ואולי בגלל חולצות המשבצות מפלנל שלבשנו ולא היו האופנה האחרונה בשום שנה, אבל בהחלט לא שהיינו משהו שיכול לאיים על מישהו.

כאן, נתקלתי באפליה חיה ובועטת. אפילו רוקדת. שחור אחד אומר לשחור שני לא להיכנס, וזה כי ילדה מזרחית צבועה לבלונד אמרה לו לא. ואת המועדון מנהל מזרחי אחר. הרואה חשבון כנראה הוא לבן.

ובכן מאחר שזיכרון זה עלה וצף בי, החלטתי יחד עם מרתי שתחיה, לעבור למסעדת פועלים אחרת הנמצאת מצידה השני של הכביש, וששם לא היו תורים. זה מעניין. אותה מסעדה, אותה צורה, ואותו אוכל רק בלי מארחת ובזה יש תור ארוך ובשנייה אפילו תורון לא היה. ההצלחה לבעלי עסקים ומסעדות קטנות היא לא משהו ברור. ראוי למחקר. לטיפול אותה בלונדינית בצבע מהשורות למעלה.

ובכן תשכחו משולחנות עץ קטנים במפה. היום זה כבר שולחנות כבדים מעץ. האוכל לא אוכל של אימא, כי אימא שלי לא מכינה עשרה סוגי סלטים בכל ארוחה, ומי שישב שם כאורח היה הכל חוץ מפועל. התפריט הגיע והוא היה נראה לי כמו שאלון פסיכומטרי. כל שיפוד בנפרד. יש חומוס לבד ויש חומוס גרגרים ויש חומוס פטריות. צריך לתמחר את הפיתות ולהוסיף שתיה. אם הסתבכת אז יש לך עסקית שאמורה, לעשות לך את החיים יותר קלים. יש עסקית רגילה יש עסקית מורחבת ויש עסקית פרמיום.

המונח הזה פרמיום כבר הגיע גם לשטיפת הרכבים. יש רגיל, מבריק ופרמיום. כל זה לא מוריד את הבמבה שהבת שלי הקיאה על המושבים הלבנים באוטו שלי.

עשרה אחוז

התייאשתי והחלטתי לקרוא למלצרית דרך הפעמון החשמלי המוצב על השולחן. הוא אמור לזמזם אצל המלצרית ולומר לה שאני קורא לה. לא ברור לי למה אבל בכל פעם שצלצלתי, המארחת הייתה זו שנעצה בי מבט זועם. אולי בגלל שהיא עדיין כעסה עליי שקראתי לה מלצרית. האוכל היה די בינוני אבל לא היה לי למי לספר. פעם עוד יצאו בהכרזות גדולות כמו "נהנית? ספר לחבריך לא נהנית? ספר לנו". היום, הנוהל הוא בדיוק הפוך. "לא נהנית? חפש את החברים שלך. נהנית? ספר לנו". אל תצפה לכוס שתיה על חשבון הבית.

כשקיבלתי את החשבון, הבנתי שכנראה פועלים מרוויחים היום אחרת. אבל עוד קודם לחשבון הגיע אליי התפריט. היום, זה מגיע כבר בתוך תיק מעור עם מקום לאכסן את כרטיס האשראי ואת שטרות הטיפ. מעניין שמטבעות לא לוקחים שם בחשבון. ובכלל איך קובעים את גודל הטיפ? יש שרושמים על החשבון שגובה הטיפ הוא עשרה אחוז מהחשבון. מי קבע? האם זו דעת אחרונים או ראשונים? האם זה מגובה בחוק? ואם אני חושב שלמלצרית זעופת המבט לא מגיע טיפ, אחרי שהיא ייבשה אותי שעה בהמתנה לפיתה או חמוצים, למה אני צריך לשלם לה טיפ? מיד יאמרו לי שמדובר בשכרה ממש, כי בעל המסעדה לא משלם לה וזו משכורתה. או-קיי הבנתי, אבל איפה אני נכנס כאן לתמונה? אם אני אגיע מחר לסופר ויאמרו לי שהקופאית לא מקבלת משכורת בזמן, או שהיא לא מקבל משכורת הולמת, האם זה אומר שאני צריך לשלוף את כרטיס החבר מועדון שלי, ולפתור את בעיותיה? האם כשהרופא שלי במרפאת דימונה ב', שכידוע משופעת ברופאים ששכרם נושק לשכר המינימום, מבקש ממני כרטיס קופת חולים, אני צריך במקביל לשלוף לו שטר של עשרים שקלים ולהניח לו אותה בכוס שלידו ושעליה רשום: "אני רוצה לנסוע לכנס רופאים בתאילנד"?

אני דווקא משקיע זמן ומחשבה על מי שמגיע לאסוף את הכלים המלוכלכים בסיום הארוחה. זה תפקיד פחות זוהר ממלצרית ובטח לא מארחת. אבל איך הוא בדיוק מרוויח? אין לו טיפים ואין לו שום מגע עם לקוחות. רק השאריות שאנו משאירים, ואני מקווה שהם לא חוזרים אלינו ממוחזרים ללקוח הבא. איך משלמים לו? מישהו בכלל דואג לאנשים האלו שנמצאים בכל מסעדה ובכל אולם אירועים? אלו שמנקים, שוטפים, חותכים, מפנים ועובדים ממש עם בגדי עבודה. בלי תהילה ובלי טיפים.

ואז פתאום קלטתי שאיכשהו, תמיד יוצא שצריך להוסיף. אנחנו משלמים ממיטב כספינו על משהו, אבל תמיד צריך להוסיף. זה נפל לי כמו אסימון במכשיר ריק לגמרי. עם המון צלילים. התפריט הציג לי את הדיל העסקי הכולל מגוון סלטים שתיה פיתות ומנה עיקרית. אני סברתי שבמחיר של שמונים שקלים לסועד, החומוס שעולה למסעדה שני שקלים והצ'יפס שעולה להם אולי עוד שלושה שקלים, מגיע בתוך ההזמנה.

חמשה שקלים

אבל לא כך היא. בעלי המסעדות גילו, שישראלי לא יוצא לאכול שיפודים מבלי לצרף חומוס וצ'יפס. ולכן הם החליטו להפריד את שתי התוספות הבריאות- יש לציין- ולגבות עבור כל אחת מהתוספות הללו עוד עשרה שקלים. גם לאלו שמזמינים טק א-ווי ומבקשים עוד קצת צ'יפס מלמעלה, צפויה ההפתעה של "תוספת חמישה שקלים". וזו בדיוק השיטה היום. אתה רוצה לצפות בכבלים. זה עולה לך משהו כמו מאתיים חמישים שקלים בחודש, אבל זה לא כולל את חבילת הספורט (לא שאני מתעניין בספורט אבל לפחות מחצית מהגברים שאני מכיר כן מתעניינים). אז למה לא לגבות עוד חמישים שקלים על חבילת הספורט?

קנית בית בשעה טובה? תראו לי אחד שהשאיר את המטבח המצ'וקמק שהקבלן נתן לו ולא שידרג אותו. ככה זה כשהמטבח שאתה מקבל יכול רק להכיל רק מיקרוגל. לא יותר. שלחת מכתב לחברת הביטוח שלך בדואר? יופי, זה לוקח לפחות שבוע. אבל אם תרצה שזה יגיע בתוך עשרים וארבע שעות תשלם עוד כמה שקלים.

אתה משלם על חוג לילדה אבל אז אתה מגלה שצריך להוסיף על התלבושת שלה, על המבחן שיש לה, ועל מסיבת הסיום שיש בסוף השנה. שילמת מספיק כסף לגן הילדים של הבת שלך. אבל אז אתה מגלה שזה לא כולל תשלום לוועד. שזה לא כולל מתנה בסוף שנה לגננת (מעניין למה אני לא מקבל ממקום העבודה שלי מתנה בסוף השנה על שנה נפלאה?) זה לא כולל מסיבת חנוכה, מסיבת טו בשבט, ומסיבת קבלת שבת.

הגן של הבת שלך הוא גן חדש בשעה טובה? יופי אנא תתארגנו אתם הורים ותשדרגו אותו במקרר חדש, בגינה חדשה ובווילונות לגן. הבת שלי חוגגת יום הולדת. זו סיבה טובה תמיד שהיא תביא מתנה לגן מתוך רשימה מוגדרת. ואני לא מדבר על בריסטול מקושט, אלא על משחקים שעולים כמה עשרות שקלים. חשוב לציין- לא חייבים להביא.

החיים שלנו בשקל תשעים, בתשעים, במאה תשעים קמ"ש. אף אחד כבר לא בונה על הבסיס איש לא בונה על המדינה ולא על העירייה ואיש לא בונה על הפיתה שהוא צריך לקבל. ישר עוברים למוגדל.