הזייפנית והרמאית
ורדה אלשיך עושה זאת שוב. אחרי שזייפה פרוטוקול של דיון וכמעט השיגה במרמה פסק דין משמעתי נגד עורך דין, השופטת בדימוס מזייפת את העובדות ומרמה את קהל שומעיה. ומה שיותר חמור: דבריה מעלים את החשש שהיא הייתה מוכנה לקחת חלק בקנוניה שהייתה עולה לנו, אזרחי ישראל, מאות מיליוני
שקלים.
אלשיך תקפה (יום ה', 9.2.17) את רשות המיסים ואת נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב,
איתן אורנשטיין, על טיפולם בתיק
אליעזר פישמן. לפי הדיווח בגלובס, היא אמרה כך: "מעמד רשות המיסים בחוק המוצע מנציח ומעמיק את אפליית הנושים. לא ראיתי שום סיבה שכאשר יש הליך בבית משפט, יש לרשות זכות להמשיך בהליכים.
"לא נוח לי שאתה, הנשיא אורנשטיין, יושב כאן, תסגור את האוזניים - אבל פישמן זו דוגמה מצוינת. היו כל מיני כוונות טובות מצד הצדדים לתיק, אבל הרשות, בגלל הרצון להמשיך בגבייה, חיבלה בהסדר נושים. היא עמדה על רגליים אחוריות ועשתה כל מיני קפנדריות, בניגוד לדעתם של רוב הנושים. ולמה? בגלל חוב של 18 מיליון שקל". קריאות מן הקהל ניסו לתקן אותה ולהזכיר שחובו של פישמן לרשות המיסים עומד על 196 מיליון שקל, אבל אלשיך התעקשה: החוב המקורי היה 18 מיליון, אמרה.
נניח בצד את העובדה, שחוב של 18 מיליון שקל לרשות המיסים אינו תופח פי עשרה; רשות המיסים איננה שולי נרקיס ודומיו בשוק האפור. נניח בצד את העובדה, שכאשר רשות המיסים פנתה לבית המשפט בבקשה להכריז על פישמן פושט רגל, החוב שלו היה 196 מיליון - מכוח פסק דין חלוט של בית המשפט העליון. נעזוב את העובדות ה"שוליות" הללו ונתמקד במה שהגברת לא אמרה.
הזייפנית והרמאית לא סיפרה לקהל שומעיה, שהיא הפסידה הכנסות פוטנציאליות גדולות בתיק פישמן. לא, היא לא אחת הנושים; היא הייתה אמורה להיות אחד המרוויחים, אולי הגדול ביותר. למה? כי לאחר שרשות המיסים הגישה את בקשתה, היה לעורך דינו של פישמן,
שולי גולדבלט, רעיון:
ללכת לגישור בין פישמן לבין נושיו. ניחוש אחד את מי הוא הציע. נכון, את ורדה אלשיך. וזו לא הייתה הצעה מקרית.
כפי שחשף כאן יואב יצחק, גולדבלט ביצע שורה של פעולות פסולות בתיק הכינוס של
פרדי רובינסון - שנוהל בפני שופטת מסוימת. ושוב ניחשתם נכון: ורדה אלשיך. בשני המקרים ביקש גולדבלט לבצע את הגישור במחשכים, הרחק מעיני הציבור.
כעת מתברר, מדוע גולדבלט רצה את אלשיך גם בתיק פישמן. לגברת יש דעה נחרצת: רשות המיסים לא בסדר, היא מפלה את הנושים, אין לה זכות להמשיך בהליכים כאשר יש הליך משפטי. אם אלשיך הייתה מתמנה למגשרת, היא כבר פועלת לתת לגולדבלט את התוצאה הרצויה לו וללקוחו: ללחוץ על רשות המיסים ולקבור את בקשת פשיטת הרגל. זה שמדובר בחוב לכולנו - לא מעניין. זה שיש חובות ב-4 מיליארד שקל לבנקים, כלומר שוב לכולנו - לא חשוב. העיקר שאלשיך תספק את הסחורה ומן הסתם תקבל את התמורה.
רשות המיסים התנגדה בתוקף להצעה, בעוד הבנקים דווקא התלהבו ממנה. הרי הליך פומבי יחייב אותם, בסופו של דבר, להסביר מדוע שפכו מיליארדים - כספי לקוחותיהם - לבור ללא תחתית ששמו אליעזר פישמן. מדוע הזרימו לו כסף טוב אחרי כסף רע. מדוע לא נקטו בהליכים נגדו, למרות שחובותיו כלפיהם עולים פי 20 על חובו לרשות המיסים. אם אפשר לסגור הכל במחשכים, אצל מישהי שכבר הוכיחה שהאמת לא בהכרח מחייבת אותה - מה טוב.
מי שמנע את ההליך השערורייתי הזה היה הנשיא איתן אורנשטיין. הוא הגיב על ההצעה לא רק בשלילה אלא גם בסרקאזם כבד (צליל הדברים עוד מהדהד בזכרוני): "בשביל מה אתם באים אלי? בשביל הסדר כזה אתם לא צריכים אותי. אתם לא צריכים את בית המשפט". אורנשטיין המשיך: "זה לא בבית ספרנו. תבין את התקדים שאתם מבקשים לעשות: לא צו כינוס, לא מינוי בעל תפקיד מטעם בית המשפט, אלא איש שלכם. תראה לי מקרה אחד שבית המשפט עשה כזה דבר וקיבל גיבוי של בית המשפט העליון. אתה מבקש הסדר נושים בלי צו כינוס".
כעת ברור לנו, כי אורנשטיין מנע לא סתם ניסיון להסדר במחשכים, אלא גניבת סוסים בקנה מידה ענק: גישור בפני מישהי שגיבשה דעה מוקדמת בטרם מינויה, והתכוונה לרצות את החייב על חשבון קופת הציבור. אז מה הפלא שלזייפנית ולרמאית יש בטן מלאה על שופט ישר ומקצועי ועל רשות ציבורית קפדנית, שמנעו ממנה את התרגיל המלוכלך הזה - שגם היה מכניס לכיסה שכר טירחה מכובד.
