טמטום דמוקרטי

היום זה נשמע כמו סיסמת בחירות של בני עקיבא ומתנחלים ולמעשה הכלל הגדול הזה הינו תשתית קיומו של עם ישראל לדורותיו. הציווי הזה הוענק לנו ברגע שהפכו לעם, במעמד הר סיני. למעשה ולהלכה - זה מה שהכתיר אותנו כעם. נא לזכור, לא הייתה לנו ארץ, היינו מספר שבטי-עבדים-נודדים במעמקי מדבר צייה וגם השפה העברית שהתגבשה התמוססה לנו בגלות הארוכה – אז מה פה עם, כתב מינוי של חבר באו"ם?

הציווי (ואהבת) אומר שלמעשה אני, זה אתה, ואתה, זה אני. הציווי אומר שאני מחויב לדאוג לך, באותה נשימה שאני מחויב לדאוג לעצמי ולבני משפחתי. ואם אני אוהב את עצמי – אני מחויב להעניק אהבה גם לך.

לפני שאנחנו עם – אנחנו משפחה, אנחנו אחים ואחיות, אנחנו קהילה, מערכת שלובה של בשר ודם. החובות שלנו זהות, ומי בכלל מדבר על זכויות? יש אך ורק חובות. גם הזכות ליהנות ולקבל מאהבת הרע ותמיכתו - הינה בעצם חובה. קשה לראות את הסניטציה הברוכה בתוך העלם, הסתר, בלבול, בדידות ומבוכה שבתוכה המציאות מפרפרת כאילו היא שוות ערך לחיים. אבל האמת היא שהמוח והקיבה של כולנו - מחוברים. זו משמעותו של הביטוי כל ישראל חברים (מחוברים).

כדי שכל זאטוט יוכל להבין את הזוטות הטריוויאליות האלה, המחישה התורה את הסיפור האסטרטגי 'סדום ועמורה' קבל עם ועדה. עד היום הזה. למעשה שם הסיפור המקורי הינו 'סדום והמורה'. אבל המורה, אשת לוט, הפכה למלח הארץ. השיעור הזה לא נלמד כהלכה ולכן בא סיפור 'פילגש בגבעה'. בשל כמה בריונים שרצו בכל כוחם לדעת – הפכה הידיעה לנחלת העם וכמה מאות אלפים בני השבטים הלכו לעולמם בידיעה. שבט בנימין ניצב על סף כליה.

בגן עדן קוים הכלל הגדול הזה (ואהבת) במלואו הלכה למעשה. אדם וחווה היו מחוברים, היו בשר אחד. זה, כנראה, נעשה משעמם אם אתה מרגיש כל הזמן רק את עצמך, היכן המבחן, האתגר? אדם החל לקנא בחיות שיכולות ללקק את בני הזוג, ביקש להיפרד. הבורא הרדים אותו (האישה המשיכה לפטפט, אולי מתוך שינה) ושלף את עצם קיומה מבשרו של האדם. עכשיו שניהם אכלו כל אחד מצלחתו ולנחש הייתה הזדמנות לסעוד עם הגברת ביחידות ולמלכד את האדם.

מי שבקיא בעניינים יודע, שלאדם יש מטעני בשר רבים והאישה - כולה עצם. האכילה הנפרדת של אדם וחווה הביאה את הסילוק מגן-עדן שכל משמעותו - אחדות בתוך מציאות ברורה ושקופה. הראייה (מקצה העולם ועד קצהו) החלה להתפוגג אחרי האכילה, גם השמיעה.

הינה הבורא מתהלך בגן כמו איזה ברטונוב מזדקן וקורא לאדם בשמו. אבל האיש עושה עצמו 'לא שומע'. הוא מסתתר... תנסו להבין את הבדיחה התנכית כי היא פונה אישית לכל אחד מאיתנו: אייכה? אחר-כך הבורא שואל אותו, באימ-אימא שלך, למה הסתתרת מפני? ואדם מתמקח, משיב, צעקת את שמי כאילו אתה, האלוהים הגדול, מחפש אותי? ירדנו לאשפתות, אבל ירדנו כל האנושות יחדיו.

הזוג האנושי נשלף מתוך המציאות (גן-עדן) אל העולם הגדול (העלם) כדי להתמודד עם הכלל של מדע החיים – ואהבת לרעך כמוך. זה הדבק שמוטל על האיש לקיים עם אישתו, והכינוי שלו: 'והיו לבשר אחד'. כל האנושות היא בשר אחד, אבל קין הורג את הבל. כלל לחוד – והחיים לחוד, כי יש גם גנטיקה שכינוייה בתרבות המדעית העכשווית: ד.נ.אי וכרומוזומבים שמוצאם מהבל האדמה. היכולת לקיים תא משפחתי אורגני בתוך קהילה הינה בגדר הוכחה לכך שמה שהתרחש במציאות גן-עדן יכול למצוא קיום גם בג'ונגל המטורף שבו אנו מהלכים ברגע זה. אבל גם היכולת הזאת נחלשת ומתמוטטת.

יש היום פחות (יחסית) משפחות שמחזיקות מעמד ולא נשברות, הבדידות ועמה המצוקה האישית גוברות. המצאת הטלפון הנייד אינה (לדעתי) הישג טכנולוגי מדהים ומופלא של רוח האדם אלא בבחינת הקצעת אמצעים (ממרומים) לתמיכה באדם נחלש ההולך ומתנתק ממקורו. בני אדם מסתגרים בדלת אמותיהם, חיי הקהילה מתמוססים, ודגל איכות החיים הינו היום כיסא בבית קפה ממותג שבו ניתן לתקתק על הנייד שעות מול כוס קפה ומאפה מול מלצרית חסרת סבלנות הממתינה בקוצר רוח להתפנות. בקיצור, כל המכשירים החדישים שאנו בונים לשימושינו רק מדגישים את קוצר יכולתנו המתקצר והולך. שני סמלי הסופרמן של הדור האחרון (הוקינג וריב) ישבו חסרי כל אונים בכיסא גלגלים מחושמל, מחוברים למכשירי החייאה על בטרייה נטענת. קאמי אמר שהאישה ניתנה לאדם כדי שיהיה לו שמץ של מושג על מהות גן-עדן. היהדות אומרת שהחיבור לבשר אחד – ואהבת לרעך כמוך – יחזיר אותנו לגן עדן.

לפניכם עוד המחשה בנוסח סדום ועמורה להוכחת דברי הנשמעים לכם מופרכים. במלחמה על כיבוש העי אשר עם בית אוון הוכו בני ישראל מכה אנושה וימס לבב העם ויהי למים. אבל כבד השתרר במחנה, יהושע וזקני ישראל קרעו את בגדיהם והעלו עפר על ראשם. הייתה כוונה להסתובב ולחזור לכיוון השומים והבצלים של מצרים. מה קרה לך אדון העולם ומה תעשה לשמך הגדול? שואל יהושע. והתשובה מגיעה במהירות:

• חטא ישראל

• וגם עברו את בריתי

• וגם לקחו מן החרם

• וגם גנבו

• וגם כיחשו

• וגם שמו בכליהם

מי? כמה? היכן? למה? הייתכן שכל העם, כל בני ישראל באשר הם - חטאו?

מסתבר שהיה חוטא אחד בלבד (עכן) וכל העם שילם מחיר כבד מנשוא כי "כל ישראל ערבים זה לזה". השאלות בעקבות המעל פשוטות ונוקבות. מה, איש לא ראה ולא ידע מה קורה לבחור הזה? היכן היו מחנכיו ומה לימדו אותו? היכן ההורים והמשפחה? איפה היו השכנים? היכן הקהילה המחבקת ושומרת? איך קורה שאימא באשדוד מטביעה את תינוקה באמבטיה וקופצת לרחוב מהקומה החמישית של ההסתדרות מבלי שאיש בסביבתה, כולל כל שירותי הרווחה והרפואה הממשלתיים - לא יודעים, לא מרגישים, לא מבינים, לא מעוניינים? איך זה שילד בן 12 מזריק לעצמו בגן העירוני, מושלך לפח זבל ציבורי מבלי שאנחנו נדע, נכאב, נזעק, נפעל? איך זה שילדים לפני בר-מצווה מסתובבים בחצר בית-ספרם עם סכינים בכיס ואיש אינו פוצה פה? כיצד נערים, אפילו לפני שירות צבאי, משתכרים בסופי שבוע, רוצחים את עצמם ואחרים בנסיעה במכונית, או דוקרים איש את רעהו בשל קללה?

רבדים שלמים בתוך עמנו נקרעים מתוכנו, הופכים שקופים כ'עובדי קבלן', נמוגים מעבר למסך עבה ששום קרן רגש או אור לא תעבור דרכו. אנשים מחפשים מזון בפחי אשפה, ישנים בקרן רחוב הצבי או על ספסל לימודים ברחוב, מתכסים בעיתונים של מחר. היחס האטום שהחברה שלנו מגלה כלפי זקנים וקשישים – מתאים לכם? האם עושק ניצולי השואה שכספם (הגרמנים שילמו להם פיצוי) נגזל מהם שנית, הפעם על-ידי ממשלות ישראל של היהודים, שלנו – מדבר אל ליבכם? זה מה שאנחנו – גזלנים בריבוע? בשביל זה יצאנו ממצרים, קיבלנו תורה, הקמנו שני בתי מקדש, נשרפנו באש על כל מוקד נוצרי מקודש באירופה ובאסיה?

בתי סוהר הם המצאה של גויים, כולל אינקוויזיציה ושאר מכשירי אימה. בקרב היהודים הפושע הוא חלק בלתי נפרד מהחברה ואת עונשו הוא משלם בתוך הקהילה שלא תרפה ממנו, תמשיך ל'חבק' אותו ולהשפיע עליו. הבושה שלו גדולה והחיים כמעט בלתי נסבלים – אבל העבריין לא נותק מכור מחצבתו. הוא לא הושלך לכלא כדי לעבור סדרת חינוך צינית ואוניברסיטה עממית בהתכתבות עם כל מקצועות הפשע. העבריין אינו הופך אוטומטית לזר – מתירים לו להתפלל בציבור ביום הכיפורים כי הוא חי קרוב למרכזי הקהילה, בתוך בית הוריו או מחנכו.

הקהילה השתדלה לעזור לו לחזור ולהיבלע בצד שלה מבלי שיבולע לו. הוא נענש וייענש בתוך המסגרת האורגנית שבתוכה חי תמיד. הרוצח בשוגג הורשה להימלט לעיר מקלט שבה ישב לבטח עד למותו של הכהן הגדול באותה עת. מותו של הכהן הגדול העניק חנינה אוטומטית לרוצחים השוגגים. בעיר המקלט הם היו אזרחים שומרי חוק ולא אסירים נחותים ומבוזים.

מסופר שאשת הכוהן הגדול, כמו גם אמו, היו מגיעות לערי המקלט דרך קבע, מרעיפות מתנות על השוגגים, מזינות אותם ומתחננות לפניהם שיתפללו לשלומו של הכוהן הגדול. למה? כי הכוהן הגדול הוא אבי האומה ועל אחריותו מצבה של האומה ותושביה. עליו להביא את השפע, השלום והרווחה על העם, כי בהיותו מופת – העולם משגשג. אם משהו לא בסדר, אפילו בשוליים הרפויים ביותר – הכהן הגדול לא בסדר, אינו מבצע את המוטל עליו, הוא נכשל - ואחרים, כמו השוגגים, משלמים מחיר כבד ברכוש ובחיים.

הפושעים והעבריינים הם הילדים שלנו, החיילים שלנו, ההורים שלנו. הם לא באו מהחלל החיצון - הם באים מתוכנו ואינם הופכים לזרים או חייזרים כשביצעו פשע. אם אתם, גבירותי ורבותי, מתעקשים להיאבק למען 'הזכויות שלכם' – ייתכן שגם אתכם לא מעניין מה קורה בשוליים והיכן מטמינים את האסירים.