פעם אחת. אז, כשהיה בגיל 17, בדירת הוריו בבת ים, כמעט אנס אישה. הבחורה ההיא דפקה על הדלת, ביקשה למכור לו מינוי לירחון. הוא שלף את הסכין המצויה עמו תמיד, והיא, מבוהלת, ניסתה לצאת כלעומת שבאה. הוא פקד עליה שתחזור לסלון ותתפשט.
"בבקשה, תירגע", היא אמרה לו. והיא דיברה ודיברה, עד שהג'וק הזה נטש את אקסלרוד, והוא אפשר לה לצאת מהדירה.
מילא, מי זוכר את זה, אולי אפילו לא היא. נו, טוב, עוד אחת שניצלה. אבל בלבו ידע כי יום אחד עוד יממש את החלום.
ועכשיו ערב, והוא במקום עבודתו. חנות "
ביתילי" ברמת גן. הוא מזיז את הנדנדה הזוגית למרכז הגג. מנוע המזגן המרכזי ממשיך לטרטר ללא הרף.
חלפה דקה נוספת.
יגאל גורר את הסט היוקרתי עם השמשייה ומציב אותו בסמוך לנדנדה. מעביר סמרטוט לח על השולחן הירוק. מזיז את המספריים לקצה השולחן.
חמש דקות עברו.
הוא צועד לאטו אל אזור האחסון ומחזיר את המטאטא לארון השירות.
"סליחה, כמה אמרת שזה עולה?" הוא שומע את קולה מאחוריו. תמר מצביעה על השולחן העגול ועל ארבעת הכסאות ללא ידית - ויד!
ידו השמאלית מכסה את פיה. הוא גורר אותה במהירות לאזור האחסון. היא חזקה, לעזאזל, זה לא עומד להיות קל. תמי מכה בו באגרופיה, בועטת בבטנו בנעליה, עד שהוא נתקל במדרגה ונופל. אודם מלהיט את לחייו. הוא תופס אותה בחזקה. לעצבן אותו - לא כדאי. מתחת לחזות השקטה שלו מסתתר פרא.
"תירגעי", הוא מסנן לעברה, "אני לא רוצה ממך כלום. אני רק מזיין אותך ואת הולכת
מפה", הוא אוחז בה בחוזקה, גוהר מעליה, מנסה לחסום את פיה.
והיא מתנשפת; חושקת את שיניה.
"תעזוב אותי!" נחנק קולה מתחת לידו האוטמת את פיה. כוח יש לה. היא לא תוותר.
זה הזמן שלו להוציא את סכין הפרפר. יגאל מצמיד אותו לגרונה. "תירגעי, אני אומר לך!"
תמי מטלטלת את ראשה מצד לצד; הברות קטועות יוצאות מפיה. רגע, מה היא רוצה, היא מסמנת לו משהו.
"אני אוריד את הסכין, אם לא תוציאי הגה", הוא מתנה את פעולותיו, כאילו היה זה מקח וממכר בחנות, והיא מהנהנת בהסכמה.
הוא משחרר מיד את להב הסכין מגרונה.
"מה אתה רוצה, אני אעשה הכול, רק אל תפגע בי..." היא אומרת מתנשפת.
"מאה אחוז, תורידי את החגורה", מתגלגלת האות רי"ש תחת לשונו, "תפתחי את המכנסיים ו..." אך לפני שהוא מסיים היא בועטת בו בצלעות.
עד כאן! יש גבול! היא עולה לו על העצבים. אגרופו מונף לעברה היישר באזור הלב. הסכין ננעצת עמוק. היא נאנחת. ולא די לו. עוד דקירה ועוד אחת.
"כואב לך?" הוא שואל בנימוס.
"ההה..." היא לוחשת בשארית כוחותיה.
זה כמעט כמו שם, בסצנות ההן מתוך קלטות הפורנו שאסף. גם אלה שביים בעצמו. סוף-סוף החיים מלהיבים. סערות. מערבולות. אתגרים.
"את רואה לאן הגענו בגלל ההתנהגות שלך", נוזף בה יגאל אקסלרוד ודוהר במהירות לעבר המדרגות.
אין מה לדאוג, היא לא תזוז. היא חצי מעולפת. רק כמה עניינים לסדר לפני שיעשה את מה שהגוף הבוער שלו מבקש לעשות.
יגאל חוסם במהירות העלייה לגג, מכבה את האור בחדר המדרגות וחוזר אליה. הוא אוחז בכפתור מכנסי הג'ינס התכולים שלה. כפתור עיקש הכפתור הזה. היא מהנהנת. מביטה בו בעיניים. היא תשתף פעולה.
למה היא עלתה לכאן בכלל. אילו לא הייתה זאת היא, אולי הייתה אחרת, נדמה שחלפה מחשבה בראשו.
אך כרגע יגאל יודע שזה לא הולך להיות קל. ידיו נרעדות לרגע. משהו סוער בו. הוא נצמד אליה. רואה את אצבעותיה הדקיקות נוגעות בכפתור. היא בהחלט משתפת פעולה.
ועכשיו הרוכסן. ודי. ודי. היא נאנחת. הוא מתנשף. מושיט יד אל השולחן העגול, מקרב אליו את המספריים שבפינת השולחן ומלמעלה למטה גוזר את מכנסיה.
מהכיס הימני עד סוף הרגל. עכשיו משמאל. מלמעלה למטה.
עכשיו רק יבקש ממנה לשתף פעולה. זה הכול. רגע, למה היא לא עונה? הוא מרים את ידה הימנית, ניסה לחוש. שיט! מה קורה עם הדופק שלה, לעזאזל.
אבל הוא לא מהמוותרים. לא יגאל אקסלרוד.
הוא גורר אותה אל המחסן. חייב לממש את החלום. מתה, חיה, זה לא משנה.
מה קורה אתו? השד יודע.
אחר כך הוא מבחין במוט מתכת. הוא ישתמש בו. הוא מביט במוט הלבן שאורכו כשישים סנטימטרים ולוקח אותו לידיו. יום יבוא והמוט הזה יהפוך לראיה. מוצג משפטי.
יום יבוא...
ואני חושבת עכשיו. תמי הייתה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. אילולא הייתה זו היא, הייתה זו אחרת. אולי אני...
על יגאל ערכתי תחקיר מקיף באמצעות האינטרנט, דוחות המשטרה וסרטונים שנעשו עליו. כל אלה העלו בי מחשבות על אודות השחור והלבן.
כשאני שומעת את הסיפור וכותבת אותו, הרוצח הוא בעיניי שטן. הרוע בהתגלמותו. אך כשהתבוננתי ארוכות בתמונותיו, ראיתי שתי עיניים חומות, אנושיות, משתקפות מבעד לזגוגית המשקפיים. קראתי על מנהגו המנומס, כמו על האישה הצעירה שסייע לה בהעלאת עגלת התינוקות. על הקווים לדמותו כעובד מסור, דייקן ואינטליגנטי. ואני תוהה היכן עובר הקו בין נורמליות לבין טירוף. בין הטוב והרע.
בין השחור ללבן. איפה נמצא הרוצח הפוטנציאלי שלי. האם הוא גר בדלת הסמוכה, השכן ממול? או שאולי זהו אותו מלצר סימפטי שאני פוגשת מדי יום ביומו בבית הקפה שאני כותבת בו.
נפש האדם היא אניגמה, כזו שאיש לא יכול לתת לה פתרון החלטי וברור. פרופיל הרוצח גם הוא עלום; סביר להניח כי אין לו תווית על המצח. זו בדיוק הנקודה המעוררת בי אימה.
הסנגורים נוטים בעת האחרונה להסתמך על הסעיף הפסיכיאטרי וטוענים לרגעים של אי=שפיות. אני תוהה עד כמה זה מדויק, ואם טענת האי=שפיות מגוננת עלינו מפני המחשבה המחרידה כי הסכנה אורבת לכולנו.
