... ועכשיו גם יצחק לבני. כל הילודים למות. מי אדם ואינו יודע. אולם, בהתאסף עליך שנים הרבה, דומה כי יותר ויותר אנשים מממשים את הבלתי נמנע, ונפטרים להם לבית עולמם כהולכים לפני המחנה אליו שייכו אותך הזמנים שלך. הזקנה עושה לנו פנאי לזכור מאין באנו, בחבורה, בקהל עם, ועושה לנו פנאי להפנים לאן נלך, כל אחד לבדו להצטרף אל מי שבא בשעתו עמנו. פרידה היא מי שנשאר. על מי שהולך איננו יודעים דבר.
הייתי ידיד ליצחק. הכרנו לפני יותר מארבעים שנה. הוא היה מנכ"ל
רשות השידור, אני חבר הוועד המנהל וסגן יושב-ראש הרשות. מדי יום רביעי בשבוע סערו ישיבות הוועד המנהל סערות גלויות וסערות מוסוות, וסערות צפויות, וסערות שהפתיעו אפילו את המסעירים. על הכל. על שיקוף המעשה הפוליטי בכלי התקשורת של הרשות. על הטיות שהיו ועל הטיות שלא נבראו, על ראיונות מפלים ועל ראיונות שלא רואיינו כלל. היו סערות על תכנים, על חוקי עבודת עיתונאים וטכנאים ועובדי מנהלה. יושב-ראש הרשות, בתחילת זמני ולטר איתן, ומיד אחריו ראובן ירון, ניהלו את הדיונים, אבל המנכ"ל היה האיש אשר בתווך. רשות שידור היא חזית בה לא נפסקת האש רגע.
היא נורית מבחוץ, היא נורית מבפנים, היא נורית מפני שיש יצרים בעולם, והיא נורית מפני שהקדמה סוללת לעצמה נתיבים בפיצוצים. יצחק איש הרוח המלא כבור סוד שאינו מאבד טיפה עד שכמעט לא הייתה שורה בשירה הישראלית שלא הייתה נושרת משפתיו בדיוק מופלא, היה מתמודד עם הפרוזה של הניהול ועננה של צער הייתה מעיבה תמיד, או דומה כי הייתה מעיבה, על פניו. הוא לא היה מן הנחושים, אולם הוא היה מן חורשים היודעים כי סוף דבר התלם הוא מה שקובע גם אם סיקול האדמה אינו קל, וגם אם סיקול מתיז לא אחת אבנים. אירוניה דקה סייעה בידו להדוף מתקפות שלא היו מן המתוקנות. וחוכמה. חוכמה שלא הייתה צברית אם כי מי שבא ארצה בהיותו תינוק והיה רע וחבר לחבורות משוררי תל אביב השובבה, וחייל, ומפקד, ומנהל דלי צה"ל הצברית לעילא, היה צריך להיחשב צבר. אבל הוא לא היה. מפליא עד כמה לנה באיש הזה גאולוגיה של אדמות לוד'ז.
שבנו והיינו יחד במכון לתרגום ספרות עברית. הוא היה היושב-ראש. אבל, שוב, איש הרוח נאלץ היה להתמודד עם ההוויה של מוסד ישראלי הנושא בשורה גדולה יותר מאשר משאבים והוא צריך לחפש את הדרך האצילה לא להיעצר בדרך אל הרוח מפני הבולענים הנגרמים מהיעדר חומר. הוא נשא בעול הזה באצילות. בחוכמה. יצחק היה איש סוער בתוכו. כל חייו ידע להצניע עצמו מאחורי סכרים שבנה. האיש איננו. הרבה ממה שיחסר לנו תמיד, נטל עמו.
הוא היה איש ציבור, אבל כבר אמרו חז"ל, אין אדם מת אלא לאשתו. תנוחם.
