ביצוע כה נוקב, ריאליסטי ומרגש, כמו שגל גולדשטיין מחצין על הבמה, על כל נפתולי הנפש, העליות והירידות במצבי הרוח, ההתפרצויות, והצער שהוא גורם לעצמו ולמשפחתו האוהבת - לא נולדו ככה סתם. השחקנים הצעירים כולם, עברו את החוויות והוכנו לכל מה שהמצב הזה כולל, הודות לעזרת בית החולים שלוותה. מכיוון שגם בארצנו מצויים פצועי מלחמות ומוכי הלם קרב, ושבויים שחזרו אחרי עינויים - הנושא מאוד קרוב לליבנו. מכאן - מדוע מחזהו של מייקל וינסנט גאצו, המספר על חייל שחזר ממלחמת קוריאה אחרי שבי ועינויים, והוזרקו לו סמים בבית החולים האמריקני כשחזר משם - כה קרוב לליבנו ורלוונטי גם כאן והיום.
מי שראה את שלושת/ארבעת ההפקות כולן, יכול להבחין בשינוי בקונספט של הבימאית אתי רזניק, לעומת הבימוי הראשון של ארתור קוגן, ובהמשך, הבימוי של גיל ווינברג, שכלל סצינת אונס אכזרי של סוחר הסמים בחייל המכור והחייב לו כסף, סצינה שלא תשכח בגלל ביצועו הנדיר של עידן סמדז'ה כ"אמא". אתי רזניק לא הלכה כה רחוק, אך סצינות ההתעללות הפיסית והמהלומות ש"אמא" מחטיף לג'וני, החייל, לא פחותות באכזריותן ובריאליזם שלהם, הודות למדריך קרבות הבמה גנדי בבצקי המצוין. הופעתה של הפרוצה ש"אמא" מביא עמו בפעם האחרונה כדי לקחת את הכסף ולברוח - כריטינה פרוקופייב הסקסית והיפה, בביצוע משכנע, מעניקה זוהר וחיוך להצגה.
על במה מעוצבת לפרטיה בריהוט ותלבושות מתקופת שנות החמישים שעיצבה דפנה פרץ, מה שמעצים עוד יותר את תחושת התקופה, עם עיצוב תאורה נאות של יעקב סליב, ומוזיקה שערך אפי שושני - נגלים לנו אחד-אחד גיבורי העלילה. השמירה על כללי הדרמה היוונית הקלאסית של איחוד הזמן, המקום והמעשה, מעניקה יתר קצב ואמיתות למתרחש. סיליה,(דניאל היב המקסימה ומלאת הרגש) אשתו של ג'וני, סובלת מבעיתו הנפשית מזה שנה, מאז נעדר שלוש שנים מהבית בשירותו הצבאי. הוא מנוכר לה, אינו נוגע, מלטף או אוהב. כל מלוא רגשותיה אליו כמו פונים לקיר. מי שמבין לרוחה ומשתדל לעודדה הוא אחיו של ג'וני, פולו (רן מנחם), שנקרע בין אהבתו לאחיו, והיחס הקר של אביו אליו, שמילדות התנכר לו והעדיף רק את ג'וני. האב (יבגני מוליבוגה) לא מבין את הטעות הגדולה שלו בחוסר השוויון לבנים. שאהבתם של שני האחים היא החוט היחידי המחבר אותם לתקווה שעוד יהיה טוב.
לבית המשפחה מגיע סוחר הסמים, "אמא" (עידן שמעוני בהופעה מוקפדת ומודגשת כיאה לדמות), עם עוזרו צ'וץ' (הוד חבאני שמרשים ומבדח בכל רפליקה שלו) ע"מ לגבות את החוב שעדיין חייב לו ג'וני עבור מנות הסם שהוא מספק לו, ושאלפי הדולרים שאחיו נתן לו לשם כך כבר נגמרו. האב, שאינו יודע דבר, מצפה עדיין לכסף של פולו, וכולם מעמידים פנים שהכל יסתדר. אך מכיוון ש"אמא" יושב להם על הצוואר - העסק לבסוף מתפוצץ. ג'וני/גל, ללא מנות הסם שהוא זקוק להן, נכנס לקריז, משתולל, ושובר את כל המשפחה, או מה שנותר ממנה. רק חשיפת האמת פותחת צוהר ליישוב המצב ולתקונו. הרעיה הנאמנה, מוכנה לקבל את בעלה האהוב ולתמוך בו בכל מחיר, גם ביודעה מה הבעיה. האב - חוזר לחוף המערבי, והאח - עוזב את בית הזוג בו גר כדי לשמור על אחיו, ומותיר להם את האפשרות להתחבר בשנית.
חרף כל הזוועות שיוצרת בעיה של התמכרות לסמים, הרי ההצגה (המסתיימת בתקווה לטוב) היא כה חשובה לטובת כל הציבור, שברובו אינו מתאר לעצמו אפילו שמץ ממה שבאמת קורה במצבים כאלה. לכן, יש חשיבות שמנהלי מתנ"סים ותיאטרונים בכל רחבי הארץ, יאמצו הצגה זו ויעלו אותה בהמשך, כשהשחקנים יהפכו מסטודנטים למקצועיים, בקיץ, לטובת עתיד הנוער. בפרט כשהמחוקקים הפכו לאחרונה את החשיש לחוקי, ומי כמוני, שעשתה כבר תחקיר על תוצאות השימוש ב"סם הקל" הזה, המביאות in no time את ההיזדקקות למשהו חזק יותר, לסמים הכבדים. ומשם - הדרך למטה היא חד סיטרית.
שאפו לבית צבי שחוזר ומעלה את המחזה, בגירסה הכה שונה, השלישית שלו, עם שחקנים שכולם כאחד חיים את הדמויות שלהם, בביצוע כה משובח וחודר ללב כל צופה. המסר שהם מעבירים - שווה וראוי שיצפו בו כולם. רק עד 16/2/2017.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
