"זה לא משהו אישי"

השופטת: אושרית הובר-הימן, בית משפט השלום ברחובות

המועד: יום שלישי, 24.1.2017, שעה 08:30

הנושא: כתבי אישום בעניינים מקומיים

אין מה למהר, מרגיעה אותי הקלדנית. הדיונים מתחילים תמיד ב-09:00-08:45, אחרי שהצדדים מדברים ביניהם. כבר עמדנו על הבעייתיות של הנוהג הזה, הנפוץ בבתי המשפט לעניינים מקומיים ולתעבורה, ודומה שהפתרון יצטרך להיות מערכתי. בינתיים נכנסים עורכי דין ונאשמים בהדרגה לאולם, ואפשר לשמוע חוויות.

נאשמת אחת מספרת, שזו הפעם השלישית שהיא מגיעה לבית המשפט, כי בפעמיים הקודמות לא טרח התובע להתייצב; אני הייתי מבטל את כתב האישום בנסיבות כאלו. תובע אומר שיש לו 12 תיקים, אבל אולי רק שניים-שלושה נאשמים יופיעו - עוד תופעה מוכרת היטב. כאשר עמיתה מספרת לו שבפעם הקודמת שלה הגיעו 80% מהנאשמים, הוא מגיב בתימהון מהול בהתפעלות: "וואו!".

השופטת אושרית הובר-היימן נכנסת בשעה 09:07, לאחר שכאמור חיכתה לצדדים. האולם הקטן מלא על גדותיו ובשלב זה היא מאפשרת לנאשמים לעמוד, אבל מאוחר יותר תבקש מהם לצאת ולחזור כאשר יגיע תורם. בתיק הראשון מוצג הסדר טיעון, הובר-היימן משווה אותו לכתב האישום המקורי, מאפשרת לעורכי הדין להתווכח על כמה פרטים ואז מכניסה את הדברים לפרוטוקול. היא שמה לב לכך שההסדר הוא רק עם נאשם 2, שואלת מה עם נאשם 1 ונענית שהוא יגיש בקשה למחיקת כתב האישום.

הובר-היימן מוודאת מול הנאשם שכתב האישום הוקרא לו והוסבר לו, מקשיבה בתשומת לב לדברי הסניגור ומעירה כאשר נאשם אחר מסתובב ומדבר: "סליחה, זה מפריע לי, אני לא שומעת". טיעונו של הסניגור ארוך למדי בהתחשב בעובדה שמדובר בהסדר טיעון, אך טוב עושה הובר-היימן כאשר היא אינה מגבילה אותו, ובכך מאותתת שיש לשכנע אותה לקבלו. היא שואלת את הנאשם האם ברצונו להוסיף דבר מה ובאלו תאריכים יוכל לשלם את הקנס.

"אפשר לדייק בהסכמות"

כעת קם נאשם 1 - אחיו של נאשם 2 - ומיד נבין שהיחסים ביניהם עכורים: הוא מבקש שאחיו יצהיר לפרוטוקול, כי כל האחריות לעבירות רובצת עליו. הובר-היימן משיבה: "כשתנהל את ההליך שלך, ואם נגיע לדיוני הוכחות - אז תוכל להעלות הכל". היא מכתיבה את גזר הדין ומראה שבאמת הפעילה שיקול דעת: לחומרה יש להביא בחשבון את היקף השימוש החורג שנעשה לצרכים עסקיים, ולקולא - את הפסקת רוב השימושים, ההודאה ונסיבותיו האישיות של הנאשם. ההכתבה יעילה אך חרישית; צריך לזכור שהיא נועדה גם ובעיקר לאוזניו של הנאשם, שישב ממש לידי ומן הסתם התקשה לשמוע מה נגזר עליו.

סוף הדיון? עוד לא. עורכי הדין שוב מתווכחים על הפרטים, תוך כדי גזר הדין. "אלה ההסכמות שלכם", אומרת הובר-היימן לפני שהסניגור קוטע אותה, אבל היא ממשיכה: "אני מבינה, אפשר לדייק בהסכמות. אני אומר לאדוני: מאחר שאני מקיימת דיונים כאלה, שבאים לפרש [מה בדיוק נקבע בצווים], צריך לדייק". השניים ממשיכים להתווכח, הובר-היימן מקשיבה משום שהדברים מהותיים ולבסוף חותכת: היא תכתוב "צו התאמה להיתר" במקום "צו הריסה".

כל שנותר כעת הוא לקבוע את מועד הדיון בעניינו של נאשם 1. "שלושה חודשים יספיקו?", שואלת הובר-היימן ולבסוף מודיעה שהדיון יהיה בחודש מאי. "יריב", היא פונה אליו, "קבענו דיון נוסף לעניין שלך ב-9 במאי. תכף תקבל פרוטוקול, יש לך חובת התייצבות. אם כתב האישום יימחק - ההליך יסתיים. היה ולא - יש חובת התייצבות, בסדר?".

אחרי שהובר-היימן דוחה הקראה לבקשת הנאשם המבקש להתייעץ עם עורך דין, ניגש אליה אדם שהוזמן בטלפון יום קודם לכן ואינו מוצא את התובע. "יש לי תור אצל רופא, שישלחו לי מסודר", הוא מבקש. הובר-היימן שואלת מהו מספר התיק ומה שמו, מחפש ברשימותיה ואומרת לו: "אתה מוזמן לשעה 09:30, אני משערת שהתובע יגיע". הנאשם: "יש לי תור לרופא". הובר-היימן: "אני מבינה, אני משערת שבעוד כמה דקות יגיע תובע/תובעת". השעה, דרך אגב, היא 09:38. עוד נחזור לאדון הזה.

"נעבור ביחד על כתב האישום"

כעת נוצרת באולם מהומה-זוטא, האופיינית לימים מרובי נאשמים, אך הובר-היימן מתעלמת ממנה. לעומת זאת, היא מגיבה במהירות כאשר מישהי בקהל אומרת שעל הספסל מונח תיק נטוש. הובר-היימן מזמינה מאבטח, אך עד שהוא מגיע - נמצא הבעלים. עורכי הדין יכולים להמשיך להציג הסדר טיעון, הובר-הימן מוודאת את הפרטים וכדרכה מקשיבה בתשומת לב ואז פונה לנאשמת:

"גבירתי, שוב שלום לך. אני מבינה שיש פה הסדר שתהיה פה הודאה והרשעה. אנחנו נעבור ביחד על כתב האישום, ברשותך". היא מקפידה כיאות על זכויות הנאשמת, ולעומת זאת לא מצליחה להסות את עורכי הדין ואת הקהל. הובר-היימן מקריאה לנאשמת את עיקרי כתב האישום וממשיכה: "את מבינה את כתב האישום, גבירתי? את מבינה שבית המשפט אינו כפוף להסדר בין הצדדים? את מודה בכתב האישום. שמעתי מפי התובע שהוצא רישיון זמני. יש משהו שאת רוצה לומר לבית המשפט לפני שבית המשפט מחליט אם לכבד את ההסדר, לעניין הקנס או משהו אחר?".

הנאשמת טוענת שאין לה כסף, אין לה אפשרות לנהל את המשפט ולכן לא נותר לה אלא להסכים להסדר. הובר-היימן מבקשת לדעת מה נעשה מאז הגשת כתב האישום, ונענית שסודרו כל הדרישות בתחום איכות הסביבה. "טוב, יופי", היא אומרת ושואלת באיזו פריסה של הקנס - 20,000 שקל - תוכל הנאשמת לעמוד. היא מבקשת 40 תשלומים והובר-הימן קובעת: 20. תוך כדי הכתבת גזר הדין מתווכח התובע עם הנאשמת, אך הפעם הובר-היימן ממהרת לשים לכך קץ.

"אני רוצה לשחרר את האדון"

הובר-היימן נזכרת בנאשם-חסר-התובע: "לא מצאת את התובע של גן רווה?" - לא, והשעה כבר 09:55. בינתיים היא עוברת לתיק בו אומרת התובעת שיש צורך במינוי סניגור, כי ייתכן שתבקש לגזור על הנאשם מאסר בפועל. היא פונה אליו: "שלום, מר בכר. תשמע, לא נראה לי שאתה צריך להגיד משהו בשלב הזה. קבענו היום הקראת כתב אישום, שאם בית המשפט מרשיע - החוק מאפשר הטלת מאסר בפועל. לכן אמרה התובעת בצדק, שצריך לדחות את ההקראה. אתה יכול להגיד לנו מה הכתובת שלך?".

הנאשם: "נולדתי בכפר הנגיד ואמות שם". הובר-היימן: "זה לא היה משהו אישי; אנחנו צריכים את הכתובת. טלפון אתה יכול לתת לנו?". היא דוחה את הדיון לתחילת מאי, ממנה את הסניגוריה הציבורית לייצג את הנאשם וחוזרת אליו: "אז בשלב הזה דחינו את הדיון, הוריתי למזכירות להעביר את הפרוטוקול לסניגוריה הציבורית. קבענו דיון ל-9 במאי, תשמור את הפרוטוקול, כי לא תקבל עוד הזמנה". גם התובעת מסייעת: "כשיתקשר אליך סניגור, תשתף איתו פעולה, כי הוא בצד שלך". הנאשם: "אני מוכן לשתף פעולה עם כל מי שמבין, כי אני הצד החלש בסיפור הזה".

הובר-היימן לא שכחה את הנאשם מגן רווה. כעת השעה 10:02. "אני רוצה לשחרר את האדון הזה", היא אומרת ופונה אליו. "מה אמרת שמך? ממי קיבלת את הזימון הטלפוני? מעורכת הדין של גן רווה?". היא מכניסה לתיק את דברי הנאשם ודוחה את הדיון לחודש מאי. "מה שאני נותנת לך עכשיו ביד, הפרוטוקול - זו כבר ההזמנה לדיון הבא".

השורה התחתונה: הובר-היימן עירנית מאוד, שמה לב לפרטים ומקפידה על זכויות הנאשמים, מבלי לפגוע ביעילות. תפקיד חשוב של השופט בימים כאלו הוא לשמור על הסדר והשקט, וזהו חלק מהמזג השיפוטי; בנקודה זו יש מקום לשיפור.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 7