"שיקול דעת מושכל ואחראי" שווה: מדינה פלשתינית

לקראת פגישתו עם טראמפ ונוכח הדרישות הגוברות והולכות שיסיר מעל עצמו, ומעמו, את גבנון המדינה הפלשתינית, נתניהו מבטיח בכעס, כי ינהג "בשיקול דעת, באחריות ובצורה מושכלת".

אין זאת הפעם הראשונה שנתניהו טס לוושינגטון לפגישה ראשונה עם נשיא חדש. הפעם הקודמת, הטראומטית, הייתה ב-2009 והנשיא היה חוסיין ברק אובמה, שאיים עליו ודרש "אף לא לבנה נוספת אחת"! בתגובה עשה נתניהו בנאום בר-אילן סיבוב פרסה. המתנגד המובהק ביותר למדינה הפלשתינית אימץ אותה אל לבבו ובגד ב'אני מאמין' של עמו, מפלגתו ושלו. וגם את זאת עשה - איך אמר? - "בשיקול דעת, באחריות ובצורה מושכלת".

על כך נאמר גלויות: אם כמידת בר-אילן הוא מתכוון למדוד לנו גם עכשיו, עדיף שלא ייסע ולא יהפוך את ההקפאה של בר-אילן לבכייה לדורות. מפני שיש קשר מבשר רעות בין גזירות אובמה לבין הרמז האחרון ששידר אלינו טראמפ כהכנה לפגישה עם ראש ממשלת ישראל: בנייה ישראלית של התנחלויות חדשות והרחבת הקיימות מעבר לתחומן הנוכחי לא תהיינה "מועילות" לשלום - מדוע? מפני שהן גורעות מן השטח הזעום שנשאר לפלשתינים. נשאר לשם מה? להקמת מדינה כמובן, וזו תהיה הנחת היסוד בדיון עם נתניהו, וממנה ייגזרו הגבלות חדשות על הבנייה היהודית, וכמובן הס מלהזכיר החלת ריבונות ישראלית. איזה פתחון פה יהיה כאן לנתניהו, כל עוד לא ירד מעצם רעיון המדינה הפלשתינית? בר-אילן תרדוף אותו בתוך החדר הסגלגל, מפני שההקפאה היא פועל יוצא הכרחי של רעיון המדינה הפלשתינית, הגיון אחד לאובמה ולטראמפ: לשניהם - שניים ועוד שניים הם ארבעה!

ובכל זאת, ההבדל בין שני הנשיאים גדול מאוד, לטובה ולרעה. לרעה, בגלל הסיפור העממי, כיצד הרוח והשמש התחרו ביניהם, מי יצליח לפשוט את המעיל מן ההלך. תחילה, החלה הרוח לנשוב בכל עוז, אבל ההלך רק התכרבל עוד יותר במעילו. באה השמש, עטפה אותו בגלי חום, והוא פשט את מעילו. לפעמים, רוך ולטיפות חזקים מן הכוח הגס, ועוד נשמע מנתניהו, ש"האחריות ושיקול הדעת" מחייבים אותו לרצות את טראמפ ולוותר, שלא לאבד את "הידידות" שלו.

רשות תחילה

ההבדל לטובה בין שני הנשיאים הוא, שגם אם יש לטראמפ דעה מגובשת על ה"דיל" הרצוי, יש מקום לתקווה שלא יראה בזה שליחות אידיאולוגית שעל פיה תימדד מידת ההצלחה של כהונתו, אלא יותר - "אוכל ציפורים": ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו... הוא, טראמפ, ייתן לצדדים את עצתו, אך לא יראה באי קבלתה עלבון אישי ויתנקם, כפי שעשה אובמה. ואכן, ערב הפגישה טראמפ אמר גם את זאת: לא יהיו יותר גינויים. ואכן ראינו שבעקבות חוק ההסדרה אמריקה לא הצטרפה למקהלת הגינויים האירופית.

אם הפרוגנוזה הזאת נכונה, אין כל צורך שנתניהו ידקלם אצל טראמפ מחדש את המנטרה החבוטה והמשומשת של "2 מדינות", וכפועל יוצא יחדש את הסצינות המבישות של בקשת רשות על כל בנייה בירושלים וביו"ש, ובכלל ימשיך כל עיקר את שיח 'הגושים', המקפל בתוכו את תמצית הבגידה של עם ישראל בחבלים היקרים והאהובים ביותר של ארץ ישראל. אם נבצר מנתניהו מלעשות את התפנית הזאת בחזרה אל עצמו, או אם באמת ובתמים ליבו כבר שבוי במחוזות "השלום", הוא יקנה את עולמו אם יתפטר מרצונו הטוב, כדי לתת סוף-סוף למצע הליכוד סיכוי לעמוד במבחן השלטון.

מצד נתניהו מסתמנים כבר עכשיו כמה סימנים מדאיגים. לא אחר מאשר מרק צאל, נציג המפלגה הרפובליקנית בארץ, שבלט מאוד במערכת הבחירות האחרונה, אומר גלויות, שהשיהוי בהעברת השגרירות לירושלים הוא לפי בקשת נתניהו. לדעתי, שלא לקלקל את ה"רומן" הפורח כביכול עם סעודיה ונסיכויות המפרץ (מין רומן שכזה, בו אנחנו גם נותנים וגם נדרשים לשלם בעבור הזכות לתת...). סגן ראש עירית ירושלים סיפר ב'קול ישראל' שנתן הוראה לקדם את פיתוח גבעת המטוס, אולם ראש הממשלה התקשר ואילץ אותו לעצור. גם את ההצבעה על חוק ההסדרה ניסה נתניהו לעכב בכפוף לאור ירוק מטראמפ. ועקורי עמונה ממשיכים לגור באוהלים, בגשם, מול משרדו של נתניהו, שאינו מביא לממשלה, להחלטה, את מילוי התחייבותו להקים להם יישוב. גם את זאת אינו מעז לעשות מבלי לקבל רשות תחילה.

חומר למחשבה לנתניהו, שערב נסיעתו כבר יעץ לשרים להשלים עם הגבלות צפויות, בגלל אותם רמזים של טראמפ בעניין ההתנחלויות. עובדה היא שתחילה, טראמפ בשיחה ישירה עם ראש ממשלת טאיוון, שבר כביכול את העיקרון של "סין אחת", הבסיס לכל יחסי סין-ארה"ב, אבל אחרי מחאה סינית נמרצת חזר בו. גם השינוי לרעה בשיח שלו על ההתנחלויות, הוא גופו, נעשה מתוך היענות ללחצי העולם הערבי. אם אפוא לא כל מילה של טראמפ חקוקה בסלע, מדוע ישראל לא תוכל גם כן לעמוד על שלה? התשובה היא כמובן, שכל עוד נתניהו בעצמו דוגל בפומבי בהקמת מדינה פלשתינית בלב ארצו, מפיו שום התנגדות לא תוכל להישמע. ועל כן, אחת מן השתיים: או שימצא דרך לגרש את הדיבוק הפלשתיני או שיפנה את מקומו למישהו אחר.

צ'מברליין, משראה שמדיניותו, שהולידה את הסכם מינכן תחת סיסמת "שלום בימינו", נכשלה והמלחמה פרצה, פינה את מקומו לאיש שהתנגד כל הזמן למדיניותו הפייסנית וראה את הנולד. לא היה צורך בבחירות. פשוט מינו אישיות אחרת מתוך אותה המפלגה, את ווינסטון צ'רצ'יל.

זה התסריט הבלתי נמנע, אם חלילה נתניהו ישוב מוושינגטון כשהוא "מתואם" - עם מדינה פלשתינית ועם התנחלויות תחומות בגטאות.