השבוע התקיימה אזכרה למשה גרשוני, אחד מבכירי אמני ישראל, שהלך לעולמו לפני כחודש ימים.
באולם נכחו אמנים, חברים ומשפחה. ביניהם
דני קרוון, דויד טטרקובר. שרה ברייטברג-סמל, אהרון שבתאי, סוזן לנדאו, דורון רבינא ואחרים, שהגיעו לשאת דברים אחדים בזכות האמן היחודי הזה, שהיה בין מחוללי האמנות המושגית הפוליטית בישראל משנות ה-70.
מחשבות האמנות של גרשוני נולדו ממשבר של קריסת התרבות היהודית הגדולה באירופה. אליה הוא קשור בעבותות אהבה, כיהודי וכישראלי.
ב-1980 ייצג גרשוני את ישראל בוונציה, בביאנלה, ושם פרצו הציורים כשבתוכם פסוקי תפילה, רובם לקוחים מטקס ההלוויה היהודי, קדיש ותהילים, אותם ספג בלימודיו בבית-ספר דתי.
גרשוני מחזיר את אלוהים לאמנות. כפי שנאסרה במסורת היהודית, כפי שהייתה האמנות מתחילתה, בטרם האמנות המודרנית. משכן אלוהים בתמונה, במסורת הנוצרית. מחווה של געגוע וכפירה, קדוש וטמא עם אלמנט של גאולה ושחרור. הגאולה המודרנית של הגוף והמיניות, הקדמה והצדק החברתי, גאולה באמצעות האמנות.
לאורך שנות אמנותו הרבות, מתמודד משה גרשוני, יליד 1936 עם שפת קודש וחול. עם אמנות מופשטת ומושגית. קשר המתקיים בין תנועה לרגש, בין מחשבה מתוחכמת והמצאה, לבין פשטות, בין הנוצרי ליהודי.
בצוואתו ביקש לא לשאת עליו קדיש ואף לא להביאו לקבר ישראל. אלא לשרוף את גופתו, דבר המנוגד בהחלט לדת היהודית. גם במותו משה גרשוני האדם החילוני, היה מיוחד, אינטלקטואל שחשב על כל מהלך שלו. ייתכן שגם בצוואתו המשונה והמיוחדת הביע אמירה אמנותית, כפי שהציע ה שרה ברייטברג, מי שכתבה עליו ספר, הכולל ברובו שיחות עמו, האומרת למי שנולד אחרי 1936 החיים כלים באש, בעשן ובאפר, כפי שקרה כבר בעבר עם השמדת הנאצים את היהודים ואת תרבות אירופה המערבית כולה.
כטוב בעיניכם, תיאטרון הקאמרי
תרגום:
דן אלמגור, עיבוד ובימוי: אודי בן משה, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אורן דר, מוזיקה: יוסף ברדנשווילי, תאורה: חני ורדי, וידאו ארט יואב כהן.
משתתפים: אולה שור סלקטר,
דנה מיינרט, שמואל וילוז'ני,
אודי רוטשילד,
אוהד שחר,
נדב אסולין, ערן מור,
יובל סגל, אסף סולומון, נטע פלוטניק, עזרא דגן, ערן שראל, שלומי אברהם, זיו קלייר, מיה לנדסמן, ישי בן משה, ניר ברק.
הקומדיה כטוב בעיניכם שהופיעה לראשונה בדיוק לפני 400 שנה, היא אחד ממחזותיו האהובים ביותר והמוצגים ביותר של ויליאם שקספיר. המחזה בבימוי עדכני של אודי בן משה, עם נוסח עברי חדש של דן אלמגור, שהוכן במיוחד להפקה זו. ההצגה "כטוב בעיניכם" היא חגיגה בימתית משעשעת ונוגעת ללב המשלבת הומור, שירה, רומנטיקה וביקורת חברתית. העלילה מתרחשת ביער ארדן הקסום, המשמש לדמויות כמקום מפלט מפני שליט אכזר ודיקטטורה חסרת רגשות.
ביער משגשגת החרות, פורחים השירה, האהבה והיצר. עולם פיוטי, משעשע, רווי חוכמת חיים. מלא שנינות, ותנופה תיאטרלית קצבית וכובשת, המוכיח כאז, כן עתה, ש"כל העולם במה וכל האנשים שחקנים הם". תקציר העלילה: אורלנדו ואוליבר הם אחים. אביהם האציל מת והוריש את הונו לאוליבר הבכור, בתנאי שידאג לחינוכו ולרווחתו של אורלנדו הצעיר. אוליבר מפר את הצוואה, מתעלם מצרכי אחיו, רודה ומתעלל בו. אורלנדו מתקומם ודורש את חלקו בירושה. הוא מחליט להוכיח את עצמאותו גם בפומבי - באמצעות קרב האבקות, שיתקיים בחצרו של הדוכס.
אוליבר שמחליט להיפטר מאורלנדו, משדל את שארל, מתאבק החצר האימתני, להרוג אותו תוך כדי הקרב ביניהם. זוג אחים נוסף הם האחים-הדוכסים. פרדריק, הדוכס החדש תפש לא מזמן את השלטון, לאחר שהדיח את אחיו הבכור ושילח אותו לגלות ביער ארדן; שילטונו הוא שלטון של פחד ושרירות לב. הדוכס ואנשי חצרו מתכנסים כדי לצפות בתחרויות ההאבקות, ונדהמים לראות כיצד - לאחר שורה ארוכה של נצחונות - יוצא שארל מן הקרב אל מול אורלנדו מובס וחבול.
בקרב צופות גם רזלינד וסיליה. רוזלינד היא בתו של הדוכס הגולה; היא מתגוררת בארמון עם חברתה-קרובתה סיליה, בתו של פרדריק. אורלנדו ורוזלינד מתאהבים זה בזו. לה-בו, אחד מאנשי החצר, מזהיר את אורלנדו מפני הדוכס הרודן החפץ ברעתו, ומייעץ לו לעזוב מדי את המקום. אורלנדו בורח, ואדם, המשרת הזקן והנאמן מתלווה אליו. כעבור זמן קצר, מאשים הדוכס את רוזלינד בבגידה, ומגרש אותה מן העיר.
סיליה מציעה, ששתיהן תברחנה יחד אל היער. הן מחליטות להתחפש; רוזלינד מתחפשת לגבר צעיר - גנימד שמו (כשמו המיתולוגי של הצעיר היפה מכל, שזאוס התאהב בו). מצטרף אליהן בבריחתן גם אבן-בוחן, ליצן החצר. בסופו של דבר, מגיעים הבורחים ליער ארדן (כשאלה אינם יודעים על אלה), שם חי הדוכס המגורש עם אנשי חצרו הנאמנים, ביניהם ז"אק המלנכולי, המהרהר על המוסר, על הטבע ועל מהות הקיום האנושי. אורלנדו, המחפש ביער מזון עבור עצמו ועבור אדם, מגיע למקום מושבו של הדוכס.
אוזלינד וסיליה משתכנות ביער; רוזלינד מגלה, שאורלנדו המאוהב מכריז על אהבתו אליה, בחרוזי שיר שהוא מחבר ומצמיד לעצי היער. כשאורלנדו ורוזלינד (גנימד) נפגשים לבסוף, היא מציעה לו שהיא - גנימד תתחזה לרוזלינד כדי שהוא - אורלנדו - יוכל לחזר אחריה, וכך למצוא פורקן לרגשותיו. העלילה מסתבכת עוד יותר עם הופעתם של סילביוס ופיבי, שני רועי צאן. סילביוס מאוהב בפיבי, אך פיבי דוחה אותו; לעומת זאת, כאשר היא פוגשת את רוזלינד המחופשת לגנימד היא מתאהבת בה/בו ממבט ראשון, ואילו רוזלינד - היא נוזפת בפיבי על יחסה הקשוח לסילביוס.
בינתיים - אוליבר, הנשלח על-ידי הדוכס החדש פרדריק - מגיע ליער כדי ללכוד את אורלנדו, ואולם אורלנדו מציל אותו מציפורניה של לביאה, הפוצעת אותו. אוליבר מביא את מטפחתו המגואלת בדם של אורלנדו, לרוזלינד. זו מתעלפת, ואילו אוליבר חושף את זהותו שלו, וגם את החרטה העמוקה הממלאת אותו על יחסו לאחיו. אוליבר וסיליה מתאהבים ממבט ראשון. רוזלינד מתכננת את ארבע החתונות המסיימות את המחזה: רוזלינד החושפת את זהותה ונישאת לאורלנדו, סיליה נישאת לאוליבר, פיבי נישאת לסילביוס, ואבן-בוחן נישא לאישה את אודרי, רועת עיזים שפגש ביער.
המחזה מגיע לסיומו, כאשר לה-בו מגיע מחצר הדוכס ומבשר, כי הדוכס החדש חזר בתשובה, והחליט לפרוש מהבלי
העולם הזה. הדוכס המגורש שב לעירו ועימו שבים גם יתר הגולים. אלא שבהצגה הנוכחית מסתבר שלה-בו אינו אלא שליחו של פרדריק הדוכס המורד, ושהבשורה שהוא מביא עימו, אינה אלא תחבולה, שמטרתה להחזיר את הגולים אל העיר כדי ללכוד אותם. מסתבר שיער ארדן, יער החרות - חרות הגוף, חרות המחשבה, השירה והזדהות המינית - לא היה אלא תקווה או חלום...
