הכיבוש משחית, גורם לדיכוי, פגיעה בחופש התנועה, הגבלה בזכויות, למעשים חריגים. הכל נכון, אבל לא שואלים את השאלות המרכזיות והמעניינות, למה אנחנו עדיין 50 שנה ביו"ש ולמה בשלב זה, עדיין לא רואים פתרון לסכסוך. האם מדובר בכיבוש - או מגננה. זאת השאלה?
"הננו לבד בעולם, עם בודדים. בבדידות הזאת של הגזע נגדל. בבדידות הזאת המוקפת טבעת זעמים, מן הבדידות הזאת עוד יצאו לביאים וראמים" (אורי צבי גרינברג).
"על קרקע העם ובתחתיות נשמתו, עוד תגה ותנוצץ שכינתו" (ח.נ. ביאליק).
"מלכות באה ומלכות הולכת וישראל לעולם קיימים" (ברייתא דפרק השלום).
כיבוש או מגננה
למה ממשיכים להחזיק ביו"ש, ולמה בנו את הגושים הגדולים. אולי, אולי, כי שכנינו הנחשבים כפרטנרים, לא מעוניינים בשלום, בהסדר, בסיכומים שיהיו לשביעות רצון שני הצדדים. במקום לחיות איתנו - הם רוצים לחיות במקומנו. האם כל חכמי הדור וחכמי הפתרונות למיניהם חשבו על אפשרות כזאת?
מאז הצהרת בלפור, ב-1917, ועד תוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947, הערבים לא הסכימו לשום הסדר שהוצע על-ידי מספר ועדות על-ידי ועידות בינלאומיות והצעות של מנהיגי עולם למיניהם. כל התוכניות שהוצעו על-ידי ארה"ב, לרבות מפת הדרכים המפורסמת, ועידות בקמפ-דיוויד, והמשכה במפגשים בינלאומיים נוספים, הולידו אפס הישגים, כולל מאמצים נואשים של הנשיא קלינטון בזמנו.
גם ההצעות של
אהוד ברק (כראש
ממשלה) ו
אהוד אולמרט (כראש ממשלה), הצעות שניתן להגדירן כחד-פעמיות, נדחו על הסף על-ידי עראפת ואבו-מאזן, כאשר גב'
ציפי לבני בזבזה 4.5 שנים של דיונים וישיבות שהיו לבזבוז זמן משווע.
אז מה באמת המטרה של הפלשתינים
בשנת 2010 ראיין
עודד גרנות מערוץ 1, את אבו-מאזן ומהראיון ניתן היה להבין שהפתרון לסכסוך הוא בשלב א' - נסיגה ישראלית לגבולות 67, כולל הורדת כל ההתנחלויות, ובשלב ב', ניתן היה להבין מראיונות נוספים שהכוונה - ישראל בגבולות 47, כלומר חזרה לגבולות החלוקה.
הראיון של אבו-מאזן לעודד גרנות מסכם למעשה את יחסי ישראל והפלשתינים, על כל ההצעות הוועידות, הלחצים הבינלאומיים, האישים הרבים שבאו והלכו וכנראה, עוד יבואו בעתיד. רוב הראיון מוקדש לנושא של הקפאת הבנייה ביו"ש, כאילו שזה הדבר שיציל את השיחות ויניע את המומנטום. להזכיר, הבנייה הוקפאה ל-9 חודשים ולא התקיים אפילו דיון אחד.
אבו-מאזן נאחז באובמה ו
הילרי קלינטון שהם יוזמי "ההקפאה" כנתון להמשך השיחות, אך לא משיב בבירור ובצורה החלטית למה הם חיכו עד הלום ולמה לא הוא ולא עראפת לא הסכימו להצעות הנדיבות של אהוד ברק ואהוד אולמרט.
אילו עראפת היה מקבל את ההצעות שהוצעו לו בשפע על-ידי ממשלות ישראל, ובמיוחד אהוד ברק, לא הייתה עולה שאלת הבנייה וההקפאה. אילו אבו-מאזן היה מקבל את הצעות אהוד אולמרט/ציפי לבני, לא הייתה בעיה עכשווית של בניה וההקפאה, אלא היו כבר קווים מוסכמים לגבולות קבע.
אבו-מאזן מתגעגע פתאום לגבולות החלוקה של 47 ומבחינתו אפשר להבין אותו. אבל כאשר ועדת האו"ם הציעה את תוכנית החלוקה ב-47 לאמור: מדינה יהודית ומדינה ערבית - התשובה היתה: מלחמת השחרור.
לאחר 69 שנה ולאחר שהפסידו בכל המלחמות עד כה, ויפסידו גם בעתיד למרות ציר הרשע והפשע ולמרות "הממשלה" מטהרן, הם יבינו את הטעות. יש להניח שבעוד 69 שנה הם יתגעגעו להצעות של ברק ואולמרט ואז אבו-מאזן חדש יציע לקבל את ההצעות שיהיו כמובן ריקות מתוכן. הזמן פועל לרעת הפלשתינים. כל דחייה, כל סירוב, מוסיפים התנחלות. אמרתי וכתבתי זאת, פעמים מספר, במאמרים באתר זה, הזמן פועל לרעתם.
אבו-מאזן לא מספיק חזק כדי להנהיג את הפלשתינים לוויתורים כואבים ולהסכם עם נתניהו. הוא לא מייצג את כל העם הפלשתיני, אולי בקושי 50%, וגם אין לו את הכריזמה, היכולת והאומץ לבצע שינוי דרסטי. הפלשתינים לא מוכנים להסכם למדינה יהודית, לא בגלל השם והגבולות, אלא בשל הקונוטציה והפרשנות שאומרת וויתור על זכות השיבה, חיסול מחנות הפליטים שנשמרו וטופחו על-ידי ממשלות ערב בתקוות השווא של חזרה לפלשתין - וכל זאת בתנאי שלא יצטרכו לשלבם במדינותיהם ולאזרח אותם.
תחשבו מה יעשו כל הפליטים במחנות. הם ישמחו להשתלב במדינות שבהן הם נמצאים, אבל המדינות לא רוצות אותם, וכל השנים האלה שותלות בהן תקוות שווא. יתרה מכך, הם מחלקים להם מפתחות ישנים וחלודים עליהם רשום יפו, לוד, רמלה, עין הוד, שיך מוניס, יפו העתיקה (לידיעת השמאלנים תומכי מדינת כל אזרחיה), ומעודדים אותם לחלום על חזרה לבתיהם שכבר אינם.
ועידת פת'ח בבית לחם 2010
להזכיר לציבור (במיוחד לחותמי העצומות נגד חוק הנאמנות ונגד מדינה יהודית) את עיקרי ההחלטה:
א. המשך המאבק המזוין.
ב. לא לוותר לעולם על זכות השיבה.
ג. ירושלים רבתי - כבירת פלשתין.
ד. החלטות אנטי ישראליות נוספות.
אז בבקשה - נא להוציא את המסקנות המתבקשות, מהתנהלותו של אבו-מאזן שנחשב כמתון וכפרטנר.
תגובת ממשלת ישראל לפי הערכתי צריכה להיות חד-משמעית, אם אי-אפשר להגיע להסכם מוסכם, על נתניהו לצאת בתוכנית מדינית חד-צדדית ובו פירוט של ההצעה הישראלית שממנה אין חזרה, אלא אפשרות לגמישות בשוליים בהתחשב בנסיבות.
עקרונות ההצעה החד-צדדית:
א. הדברים שהושמעו על-ידי נתניהו בהרצאה בבר-אילן.
ב. עקרונות הבנויים על תוכנית אלון.
ג. גבולות קבע, בני הגנה ונותני ביטחון.
ד. בקעת הירדן - נשלטת על-ידי ישראל, כקו הגנה אסטרטגי במזרח.
ה. כל הגושים הגדולים בתוך הגבולות בני ההגנה.
ו. ירושלים - בירת ישראל - ניתן לוותר על שכונות ערביות מסביב.
ז. הר-הבית בידינו (בנוסח הדיווח של מוטה גור) - בניהול ופיקוח משותף - משהו בנוסח הוותיקן.
ח. מדינה יהודית ברוח מגילת העצמאות ומדינת הלאום היהודי.
להבהיר לנשיא אובמה ושליחי הקהילייה האירופית: ביטחון ישראל, גבולות ישראל, השלום לישראל - הם בתחום ההחלטות של ממשלת ישראל. על אובמה ותומכיו לדאוג שציר הרשע שהולך ומתרחב ומתעבה, סביב ישראל, לא יהווה סכנה קיומית לישראל. אז ורק אז יחזרו לטפל בישראל והפלשתינים ולא בסדר הפוך.
התפשטות האחמידינאג'יזם באזורינו והאיסלאם באירופה מסוכן יותר וחמור יותר לשלום העולם מאשר המזרח התיכון ולכך צריך לדאוג אובמה. הטרור באירופה הוא הוכחה לכך. אנחנו נדאג כבר לעצמנו.
לסיכום: כל עוד לא ישנו את הדיסקט הפלשתיני ולא יכירו במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי והלאום היהודי, וכל עוד הערבים אזרחי ישראל, לא יבינו ולא יפנימו שהם אזרחים במדינת היהודים והלאום היהודי. לא נסכים לעולם למדינת כל אזרחיה, לא יעזרו לא ח"כים נוסח זועבי, זחלקה, טיבי ואפילו
זוהיר בהלול הכביכול מתון.
ישראל חזקה איתנה, עיקשת היא המתכון לקיומה ובטחונה של המדינה לעתיד הרחוק. הנסיגה מעזה הוכיחה בעליל, שבמקום הסדר ויחסי שלום, קיבלנו טילים ופיגועים. טעות זאת לא תחזור על עצמה ביו"ש.
כל הטוענים שפתרון שתי המדינות מת טועים ובגדול. על נתניהו לעשות מהלך מדיני היסטורי, לקבוע גבולות ביטחון אסטרטגיים, ולהכריז על המהלך בפתרון מדיני ישראלי. יתרת השטח, בו שולטת הרשות הפלשתינית, תבחר לה את צורת השלטון. ירצו מדינה מפורזת - בבקשה, רוצים להמשיך רישות על כל בעיותיה, זאת בחירה שלהם בלבד.
פרגון מאולץ
ראיתם פרצוף של אדם לא מפרגן, כועס, מתוסכל, ממורמר, סובל, שנאלץ לפרגן ולו במקצת לביקור המוצלח של ביבי אצל טראמפ. ובכן כותרות העיתונים (ידיעות - הארץ - מעריב - הפנלים והפרשנים בטלוויזיה) יכלו לספק תשובה לשאלה, במבטים, בשפת גוף ובפרשנות שחיפשה את נקודות החולשה בפגישה.
למשל, איך טראמפ יכול להיות אוהד ישראל והיהודים כאשר יש גל אנטישמי באמריקה. והתשובה, מה הקשר, מה לגבי היהודים הסובבים את טראמפ בצוות המוביל, מה לגבי העובדה שלאורך כל הראיון הנשיא כינה אותו ביבי בחיבה, ולחץ את ידו 3-4 פעמים לפחות. מה בקשר לתומכי ישראל במדינות אירופה בהם יש אנטישמיות מובנית היסטורית כמו ספרד, פולין, בלגיה, צרפת ועוד ומה לגבי ההסכמה בין ביבי לנשיא על המלחמה בטרור על האיסלאם הקיצוני על אירן.
ולכן רבותי המפרגנים המאולצים, תתעוררו ותתעודדו כי מתחיל עידן חדש. וגם אם טראמפ יקיים רק 70 אחוז מהבטחותיו דיינו, שזה יותר מ-100 אחוז מתקופת אובמה שירד מהבמה של ההיסטוריה הישראלית. וכל אלה שמפחדים ממדינה אחת עם מיליוני ערבים בתוכה מציע להירגע, ולשתות מים. זה לא יקרה. ירצו יקבלו מדינה או ישות או הסתפחות לירדן או לעזה אם לא יקבלו אל תנאי היסוד של ישראל לאמור: הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודים עם גבולות ביטחון אסטרטגיים שבירתה ירושלים של זהב, עם הכיכרות ובארות המים-ועם מצודת דויד.
כמה דוגמאות מהחיים האמיתיים
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
