ב-7 במארס עלה בן-גוריון מתל אביב לירושלים (הנסיעה נמשכה ארבע שעות ורבע) ונפגש עם אליהו ששון ועם ראובן זסלני (שילוח). "שלשום נכנס קאוקג'י, דרך עבר-הירדן, לארץ," דיווח ששון, וסיפר שהמופתי אמר – בשיחת-טלפון ממצרים – למזכיר הוועד הערבי העליון, ד"ר חלדי: "לנו, אנשי הפוליטיקה, אין מה לעשות. זה עבר לאנשי הצבא." מהדיווח גלש ששון להרצאת רעיונותיו כנושא השלום: "הריב עם הערבים לא יוכרע בכוח עד הסוף, ויש לשמור על שלוש נקודות שבהן אפשר לדבר על הבנה. עם הערבים בארצותיהם אי-אפשר להיפגש כלל. יש לבוא בדברים עם מצרים, לבנון וסוריה באחת מארצות המערב, בשווייץ, בצרפת או באיטליה. שליחי ממשלות-ערב בירושלים אינם יכולים למסור דוח נכון לממשלותיהם, כי אין להם מגע עם יהודים. מגע כזה ייתכן רק בחו"ל. צרפת, טורקיה והודו תהיינה מעוניינות לעשות שלום בארץ, כי המלחמה פה פוגעת בהן." ששון הציע שאליהו אפשטיין (אילת), נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, ייסע להודו וייפגש עם נהרו. שילוח, שהסכים לדעתו, הציע שאילת ייסע גם לרומא או לפאריס כדי להידבר עם ערבים. "מתקפת השלום" של שני יועציו הבכירים הפתיעה את בן-גוריון, והוא שאל את ששון: "התייאשת מעבדאללה?"
–"לא, אבל הוא חסר-אונים," השיב ששון.
שילוח אמר שהוא התייאש מעבדאללה, "מפני שהאנגלים הסגירו אותו".
–"עלינו לדאוג לכך שנציל את הפרסטיז'ה של הערבים גם כשניתן להם מכה," אמר ששון. "לא שר-המושבות הבריטי קריץ-ג'ונס ולא שר-החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל ישלימו בינינו. יש לשלוח אנשים שירכשו צירים ערבים בבירות אירופה, (כדי) שיסבירו לממשלות שהמצב בעולם הוא נגד התקפות על יהודים".
בן-גוריון ביקש מששון להגיש לו את תוכניתו בכתב. ושישה ימים אחרים השיחה הזאת הגישו לו ששון ומזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, חיים ברמן, תוכנית למדיניות כלפי מדינות ערב.
"ההנחה היא שעלינו לחשוב בעוד מועד כיצד נגמור את מלחמת-הדמים הנוכחית בארץ. יש להניח כי לאחר שתינתן לנו האפשרות להגביר את ציודנו וגיוסנו, באנשים ובכסף, וננחיל לערבים כמה מכות קשות, נוכל לבחור את הרגע המתאים לנהל משא-ומתן. עלינו לנהוג במדיניות שלנו כך שיישאר לערבים מוצא, ולנו אפשרות של חיפוש נקודות-מגע. כל זה בשטח הפוליטי גרידא, ואין הדברים נוגעים לשטח האסטרטגי-מלחמתי.
"כרגע אנו בבידוד גמור בכל מה ששייך למגע עם ערבים. אומנם עוד אנו מקבלים את העיתונות הערבית מהארץ ומהארצות השכנות, עוד יש לנו אפשרות לדעת בעקיפין על הנעשה במחנה האויב, אולם קשר ישיר אתם, בחלק זה של העולם, אינו קיים, ויש להניח שלא יוקם בקרוב, וקשרי- העקיפים גם הם עלולים להיפסק. יש להכין בעוד מועד את הכלים להקמת הקשר הדרוש עם האויב. מתוך כל-מיני חישובים פוליטיים אין זה מענייננו שהמתווכים בעתיד יהיו רוסים, אמריקנים או אנגלים. אפילו לא רצוי שהכלים אשר ברצוננו להקים יוקמו באחת מהארצות הללו, אשר האינטרסים שלהן בחלק זה של העולם יותר מדי מסובכים וברורים כאחד.
"ההצעה היא לחפש קשרים ישירים עם נציגי המדינות הערביות לפי הקווים שבתוכנית הרצופה בזה: את משרדי-הקשר הללו יש להקים בפאריס, קושטא וניו-דלהי. בפאריס – מפני שבצרפת יש קרקע נוחה לפעולה פוליטית וזהות-אינטרסים, במידה מסוימת, בשאלה הערבית בינינו לבין הממשלה הצרפתית כבר קיים משרד שלנו, אשר צריך לחזקו ולציידו... והקשר בינה ובין בירות אירופה המערבית נוח ובטוח: בקושטא, מפאת היותה מדינה מוסלמית, שלא לגמרי זהה עם המדינות הערביות בפוליטיקה שלהן ביחס לארץ-ישראל: בניו-דלהי, מתוך העניין שלנו לרכוש את הודו לצדנו, בהיותה המדינה המתאמצת לרכוש הגמוניה על עמי אסיה, ומפאת הימצאות אישים מוסלמים חשובים בקרבה, אשר יהיה, אולי, אפשר להידבר אתם.
"המשרדים הללו יוקמו מיד... תפקידי המשרדים הם: איסוף אינפורמציה (קריאת עיתונים וכו') על הנעשה בארצות ערב; קשרים עם נציגי ארצות ערב בחוץ-לארץ; שליחת שגרירים לארצות ערב לשם איסוף אינפורמציה וניהול שיחות; פרסום חוברות ובולטינים להסברה ולתעמולה, ומשלוחם לארצות ערב; קשרים וחליפת-מכתבים עם אישים ערבים בארצותיהם וכו'".
להצעתם צרפו ששון וברמן תוכנית-שלום ובה שבעה-עשר סעיפים, על סמך ההנחות שמדינה יהודית ומדינה ערבית אומנם תקומנה בארץ-ישראל, לפי החלטת או"ם, ומתוך הנחה ששתי המדינות תכרותנה ברית לחמש-עשרה עד עשרים שנה ותחתומנה על הסכמים כלכליים, פוליטיים וצבאיים, ששתיהן תצטרפנה לאו"ם ולליגה הערבית, ושהליגה תהיה בורר בכל סכסוך בין המדינה היהודית ובין מדינה ערבית כלשהי.
תגובת מזכיר המחלקה הערבית בסוכנות,
יעקב שמעוני, על הצעת ששון וברמן הייתה קרירה. "אני מניח שהיום אין מה לדבר עם הערבים, חוץ מעבדאללה, ועל זה להלן. אנחנו לא נזוז מן החלוקה, והם לא יקבלוה (בעיקר אחרי הכרזתה האחרונה של אמריקה). כדי שיהיה על מה לדבר צריך אחד משני הצדדים לשנות את עמדתו. זה יכול לקרות עקב שינוי מכריע במצב הדיפלומטי הבינלאומי או עקב מפלות צבאיות. כשיקרה כדבר הזה, ואחד הצדדים יבקש משא-ומתן, מתוך ויתור על חלק מעמדתו, אין לי ספק שימצא את הדרך להודיע על כך לצד שכנגד.
"מכל התוכנית נודף ריח של שינוי האוריינטציה הערבית שלנו, של ייאוש מעבדאללה. אינני בטוח אם גישה זו נכונה. הסברה– הנרמזת בבוליטיני-ההסברה האחרונים 'שעבדאללה ויתר על עמדתו המיוחדת והצטרף לחלוטין אל אויבינו– אינה לי מבוססת. אם חלה התקרבות בין עבדאללה ובין הליגה -קאוקג'י-הסורים, הרי לא מן הנמנע שהאחרונים התקרבו לעמדתו, ועל כך יש כמה וכמה קטעי אינפורמציה, הן בעיתונות (ביקור גלאב פחה בחברון, הגברת פעילותו של עבדאללה בארץ) והן בשיחות פנימיות. אם ניתק הקשר בינינו ובין 'מאיר'
1 הרי זאת אשמתנו, ותקוותי שעוד נוכל לתקן, שלא תהיה זו אשמה היסטורית שאין לה כפרה.
"ההרגשה שאין קשר לגמרי נובעת בעיקר מאווירת הניתוק של ירושלים. ברור שאין קשר מספיק, ושבייחוד הקשר עם אנשי חוץ-לארץ נפסק (אגב, אינני יודע אם נבדקה השאלה, אם אפילו בתנאי היום לא יוכל אליהו ששון לגשת למצרים), וזה רע, אולם זרחי
2 ולביא
3 מקיימים קשר לא רק עם עשרות אנשים קטנים אלא גם עם אנשי פאוזי קאוקג'י.
"הייתי רואה את הקשר המתרקם (צריך לעודדו ולהגבירו) עם פאוזי ומחנהו, ואת חידוש הקשר עם 'מאיר', בצירוף הקשר (שצריך להגבירו) עם הנציגים הערבים הגדולים כאמריקה, כמבטיח וריאלי יותר מאשר ניסיונות דיפלומטיים בבירות רחוקות."
דעתו של איש המחלקה המדינית וולטר איתן: "ההצעות המדיניות הרצופות טובות, בדרך כלל, אם כי אינני יודע הרבה בעניין הערבי ובעניין שאיפות הערבים, אולם אני מפקפק אם הגיונית ההצעה שבכל סכסוך בין המדינה היהודית ובין התושבים הערבים תתווך הליגה הערבית. אני מסכים שאין אנו יכולים להשתמש באנגליה, ארצות-הברית ורוסיה בתור מתווכים בינינו לבין הערבים. אבל אולי אפשר להשתמש בארצות אחרות מאלה שנזכרו. אינני יודע די על-אודות טורקיה... אולם אם להניח של'אינטרסים עצמאיים' יש ערך, אז יש להניח שהיא יכולה להיות יעילה מאוד בתור מתווך. גם ההצעה השנייה, צרפת, נראית לי. נדמה לי כי היא מיועדת לכך מטבע ברייתה, אולם מדיניות-החוץ שלה בשעה הנוכחית כל-כך מבולבלת ובלתי-ברורה, שאיני בטוח אם יש להישען עליה. חושבני כי ממשלה דה-גוליסטית הייתה הרבה יותר תקיפה כיחסים עם הערבים."
4 יהושע פלמון העיד אחרי שנים: "בשיחותי עם עזרא דנין הבעתי דעה דומה לזאת של שמעוני. המצב נזיל, אין לקבוע מדיניות אך יש לנהל מגעים ושיחות, כדי שיהיו לנו קשרים עם גורמים מייצגים בציבורים הערביים אחרי שיסתיימו מעשי-האיבה. ואמנם, אחרי מלחמת העצמאות היו לנו קשרים טובים עם פליטים פלשתינים, עם מנהיגי הפלנגות הלבנונים ועם גולים מהאופוזיציות במצרים ובסוריה."
5
