ב-1946 הוקם האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל על בסיס התארגנות פדרטיבית של שלוש אגודות עיתונאים מקומיות: תל אביב, ירושלים וחיפה. האיגוד היה מסונף לפדרציה הבינלאומית של העיתונאים. איגוד זה שימש כאיגוד מקצועי יציג של עיתונאי ישראל במשך שנים רבות וחתם בשמם על הסכמי עבודה קיבוציים ענפיים. במקביל נעשה הדבר גם ברמת הארגונים המעסיקים הן הציבוריים והן הפרטיים בעיתונים וכן בשידור הציבורי. בשל השינויים הארגוניים והטכנולוגיים המפליגים בעיתונות ובתקשורת בשלושים השנים האחרונות, החלו עיתונאים חדשים להיקלט בעבודה בהעסקה ישירה שלא באמצעות הסכמי עבודה קיבוציים, אלא ב"חוזי עבודה אישיים", וכן כפרילנסרים וספקי שירותי כתיבת תכנים לתקשורת.
כל אלה נחשבו עובדים שכירים ולחלופין עצמאים שקיבלו שכר לפי תפוקות. שירותיהם נדרשים גם בסוכנויות ידיעות מתמחות. בעיתונות ובתקשורת נוצרו פערים גדולים עם הופעת מעמד ה"בכירים הכוכבים" בעיקר בתקשורת הטלוויזיונית. מספרם של אלה לא היה רב. העובדים הוותיקים שהיו מואגדים בהסכמי עבודה ענפיים היסטוריים פרשו לפנסיה רגילה או מוקדמת בהסכמי פרישה קיבוציים, שכללו גם הסדרי פנסיה בקרנות הפנסיה של ההסתדרות (שהופרטו בהמשך). כל התהליכים שתוארו לעיל הביאו להחלשת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל עם היעלמות תופעת העסקת העיתונאים בהעסקה ענפית. האיגוד פרש בהמשך מחברותו בפדרציה העולמית של העיתונאים. גם המהפך שביצע
חיים רמון בהסתדרות הכללית הישנה, שהפכה לחדשה הביא להחלשת העובדים המאורגנים כחברים בארגון יציג. הכל עקב הפחתה דרסטית במספר העובדים שהם חברים או שהם מיוצגים על ידה.
זאת הייתה תוצאת ניתוק ההסתדרות מקופת החולים הכללית, בשל חוק ביטוח בריאות ממלכתי. זה נבע גם מניתוק קרנות הפנסיה ההסתדרותיות ממנה עקב הפרטתן על-ידי הממשלה, והפיכתן ל"צוברות"-עסקיות ללא הסדרים מועדפים. בשנים האחרונות, בעיקר מסוף תקופת
עופר עיני כיו"ר ההסתדרות החדשה, ובעיקר בתקופת היו"ר הנוכחי
אבי ניסנקורן - עוברת ההסתדרות שינוי המוביל אותה לפעול למען חיזוק והרחבת התאגדות העובדים במקומות העבודה באופן פרטני ונפרד בכל ארגון (ללא רובד ענפי). הדבר קורה גם בקרב עיתונאים, בשל העובדה שגופי התקשורת שבהם הם מועסקים עברו באינטנסיביות תהליכי הפרטות, שינויי בעלות והתאגדות, ורפורמות ארגוניות שתיאגדו אותם מחדש. תהליך ההתאגדות ברמת כל ארגון בנפרד מומרץ עקב הצורך להתמודדות עם תחרות ארגון עובדים חדשני ותחרותי שקיים בזירה ששמו: "כוח לעובדים".
הבסיס החוקי להתאגדות העיתונאים בוועדי עובדים בתאגידים העסקיים והציבוריים - הוא פרק "זכויות
האדם החברתיות" בהכרזת זכויות האדם של האו"ם מ-1948, שישראל חתומה עליה. זה כולל גם את "זכות ההתאגדות המקצועית" של כל עובד ושל כל קבוצות עובדים בארגונים. מדינת ישראל חתומה גם על שתי אמנות בינלאומיות בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות של העובדים להתארגן. האמנות הן מהשנים 1948 ו-1957. מכוח אמנות אלה חוקקה הכנסת ב-1957 את חוקי הבסיס למשפט העבודה הקיבוצי בישראל: "חוק ההסכמים הקיבוציים", וכן "החוק ליישוב סכסוכי עבודה". בשנת 2011 חוקקה הכנסת לפי דרישת ההסתדרות החדשה את החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה והתאגדויות העובדים. הדבר כולל סנקציות פליליות ונזקיות. זה מתייחס לאיסור למניעת התאגדויות עובדים במגזר הציבורי. בעיקר נכון הדבר בהתייחס למעסיקים שעויינים את זכות ההתאגדות של עובדיהם במגזר העסקי לשם שיפור תנאיהם, מעמדם ושכרם. חקיקה זו ואכיפתה הביאו להגברת התאגדויות עובדים בארגונים שבהם הם מועסקים (במקום להתאגד במישור הענפי).
ארגון העיתונאים בישראל (מ-2012)
כחלק מהתהליך הארגוני שבו פתחה ההסתדרות, על בסיס המצב המשפטי והחוקי שתואר במאמר זה לעיל, ועל-רקע המשבר המתמשך בענף התקשורת בישראל - הקימה ההסתדרות בשנת 2012, בשיתוף העיתונאים, את הארגון היציג הענפי החדש לעיתונאים במסגרת ההסתדרות החדשה. מטרת התאגדות זו היא להביא לשיפור מעמדם ומצבם כשכירים של העיתונאים ואנשי התקשורת וכן לשיפור תנאי העסקתם ושכרם בכל אחד מגופי התקשורת בישראל. בארגון זה חברים כיום מעל כ-3,000 עיתונאים מ-25 גופי תקשורת. חיזוק המעמד של העיתונאים נעשה בפועל באמצעות הסכמי עבודה קיבוציים ברמת כל תאגיד/ארגון תקשורת בנפרד. יש לציין שבין חברי ארגון העיתונאים בישראל יש גם עיתונאים בחוזי עבודה אישיים וכן עיתונאים במעמד פרילנס. עיתונאים אלה אינם כלולים בהסכמי עבודה קיבוציים. ארגון העיתונאים בישראל, שבו יכולים להיות מואגדים במקביל גם חברי האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל - הופך לאפקטיבי ביותר עקב התגברות חולשת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.
זה נובע מהאפקטיביות של ארגון העיתונאים בישראל בתיאגוד מחדש של עיתונאים שכירים בכלי התקשורת, תוך מאבק על זכויותיהם הקיבוציות והאישיות כשכירים. כל זאת במקביל לסיוע במאבקים משפטיים למען פרילנסרים וסיוע מקצועי גם להם. חשוב להדגיש שהתאגדויות עובדים והסכמי עבודה הנגזרים מכך - נעשים במהות שונה לעומת העבר. זה נגרם עקב היעדר פנסייה תקציבית או פנסייה באמצעות קרנות ההסתדרות הישנה. בנוסף לכך זה מושפע מהיעדר קביעות מובנית בעבודה כפי שהיה בעבר. זה קורה גם בשל שינויים תכופים בבעלויות ובצורות ההתאגדויות של גופי התקשורת ויחסי הגומלין בינם לבין העובדים העיתונאיים השכירים. קיים מצב שבהגדרת "עיתונאים" יש לכלול גם "דוברים". זאת מאחר שתפקיד הדוברים בארגונים הציבוריים והעסקיים כיום להכין הודעות מפורטות לעיתונות ולתקשורת. מערכות העיתונים והעיתונאים בתקופתנו משתמשים בחומרים ובתכנים שמספקים להם הדוברים כבסיס לכתיבת מאמרים, כתבות ותכנים בעיתונים.
האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית
במקביל לקיום שני ארגוני העיתונאים כאמור לעיל, מתקיים גם "האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית". יש לציין כי חברות באיגוד זה אינה סותרת חברות מקבילה בשני הארגונים שפורטו לעיל. ארגון זה הוקם ב-1962 כ"איגוד עורכי כתבי העת בישראל". שמו והגדרתו השתנו בהמשך ל"האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית". לאיגוד זה היו בעבר קשרים וזיקה ל"הסתדרות הכללית" והוא אף פעל במשרדיה. קשר זה הלך והתמסמס במשך השנים עד שפסק. כיום האיגוד מסונף ל-"להב" שהיא לשכת העצמאים והעסקים הקטנים בישראל. להב היא חלק מלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים במגזר העסקי בישראל. האיגוד הוא אחד מיותר מ-40 הארגונים המקצועיים במגזר העסקי בישראל המואגדים בלהב, הכוללים: עצמאים, ספקי שירותים ופרילנסרים. באיגוד מואגדים עיתונאים, עורכים ומו"לים של עיתונים מודפסים, בעיקר תקופתיים ועיתוני אתרי רשת ורשתות חברתיות בסייבר. כן נכללים בו שדרני רדיו וטלוויזיה. העיתונות התקופתית במהותה פועלת במסגרת גופים קטנים כמו עמותות וגופים אחרים במגזר השלישי (המתנדב).
בעיתונים ובאתרים אלה כותבים בדרך כלל בהתנדבות וללא תמורה כספית או שכר סופרים. בפועל מדובר במקרים רבים בכותבי ועורכי חינם. זה חלק מתופעה גלובלית חדשה הקיימת גם בישראל, שבה כותבים באתרי רשת האינטרנט עושים זאת בעיקר בדרך כלכלית שקרויה "שיתוף וחינם". חשוב להדגיש שעורכים ומו"לים בעיתונות התקופתית יכולים להיות פרילנסרים בשכר. האיגוד לעיתונות תקופתית הוא האיגוד הישראלי היחיד כיום המסונף ופעיל בארגון בינלאומי - מה שנותן לו מעמד ולגיטימציה בינלאומית. מדובר ב-FIPP שהוא האיגוד הבינלאומי לעיתונות תקופתית. האיגוד הוא גם חבר פעיל ב"
מועצת העיתונות" ובבתי הדין שלה לאתיקה עיתונאית. היו"ר המיתולוגי ורב הפעלים של האיגוד, יוסף פרנקל ז"ל, נפטר לפני כחודש.
מועצת העיתונות בישראל
גוף זה, שהוקם ב-1963 - אינו איגוד מקצועי של שכירים ולא התאגדות פרילנסרים ועצמאים. זה גוף שנוסד על-ידי מו"לים, עיתונאים ואנשי ציבור כדי להגן על חופש העיתונות במדינת ישראל הדמוקרטית. צריך להדגיש שחופש העיתונות ומעמדה העצמאי כרשות מיידעת אינו מוגן בחוקה (שאינה קיימת בישראל) וגם לא בחוק יסוד או בחוק רגיל. ההגנה נעשית רק בפסיקות תקדימיות של בג"ץ. לכן יש צורך במועצת העיתונות, שבראשה עומדת כיום שופטת בית המשפט העליון בדימוס
דליה דורנר. העיתונות שהיא ה"רשות המיידעת" מיוצגת על-ידי מועצת העיתונות. מועצת העיתונות אמונה גם על תקנון האתיקה המקצועית של העיתונאים ואמצעי התקשורת בישראל. תקנון האתיקה עובר שינויים ועידכונים לאור פסיקות בתי הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. מכוח תקנון האתיקה פועלים גם בתי הדין לאתיקה בהרכבים בגדלים משתנים והם דנים בעתירות בנושאי אתיקת עיתונאים וכלי תקשורת במישורים: האישי, האירגוני והעקרוני.
למועצת העיתונות, תקנון האתיקה ובתי הדין לאתיקה - תפקיד חשוב בשמירת וחיזוק האמינות והלגיטימציה של התקשורת והעיתונות. אלה נשחקות בדעת הקהל הישראלית באופן תהליכי. שמירת ערך
חופש הביטוי התקשורתי הוא בעל חשיבות על בשימור הדמוקרטיה. דילמות אתיות עקרוניות רבות צפות ועולות עקב התגברות תופעות "התכנים השיווקיים" בקבוצות וארגוני התקשורת הישראלית. זאת כתוצאה מהתגברות תופעות הון-שלטון-עיתון הקיימות בכל סוגי המדייה התקשורתיות. תופעות כמו החינמון
ישראל היום (במימון
שלדון אדלסון), וכן פרשיות ביבי-נוני הנחקרות במשטרה - ממחישות את הבעיה. הדרך להתגבר על כך היא בין היתר - הגברת השקיפות בכל הנוגע לבעלויות ואינטרסים צולבים וסותרים בתאגידי, גופי וארגוני התקשורת.
צריך להדגיש שהעיתונות והתקשורת במדינת ישראל כפופים ל"תקנון האתיקה" (המשמעתי) של מועצת העיתונות בראשות כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר. התקנון מיושם בבתי הדין לאתיקה בהתייחס לתלונות אתיות הנוגעות לניגודי אינטרסים, שקיפות, גילוי נאות, ניראות,
חופש המידע והגנת הפרטיות שנידונות בבתי הדין לאתיקה בערכאותיו השונות. שם נידונים גם עניינים עקרוניים בתחום האתיקה והמשמעת העיתונאית. בין הדילמות הנידונות: "סוב יודיצה", "גרונות עמוקים", "חפרפרות", ו"מקורות מידע סמויים" של עיתונאים (על המקורות הסמויים יש להגן). כדוגמה יש להתייחס לפרשת
ענת קם. נושא חם בעידן
דונלד טראמפ הוא נושא ה"חדשות-המומצאות" fake-news) ). צריך להדגיש שהעיתונאים כפופים ללא קשר לתקנון האתיקה גם לחוק העונשין (פרק ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים) בכל הנוגע ל"צווי חיסיון לסודות מדינה" שמוציאה הממשלה באישור וועדת חוץ וביטחון של הכנסת. כן כפופה העיתונות להוראות הצנזורה הצבאית הפועלת מכוח "תקנות ההגנה 1945".
קיימת גם כפיפות ל"פקודת העיתונות" מ-1933. פקודה זאת באחריות שר הפנים
אריה דרעי עוברת כעת תהליכי ניסוח מצמצם מחדש. זאת במטרה לשדרגה לרוח הזמן של 2017. זה כולל התייחסות לשקיפות בענייני ניגודי אינטרסים הנובעים מהצלבות בבעלויות על אמצעי התקשורת. בעבר פעלה גם "וועדת -העורכים" שאיתה הגיעו להסכמות על "חיסוי מוסכם" במגוון נושאים ואירועים. עיתון "
העולם הזה" שסיסמתו הייתה: "ללא מורא וללא משוא פנים" - בעריכת
אורי אבנרי (זְקַן ואייקון מיתולוגי של עיתונאי ישראל כיום) - שבר את הצנזורות המוסכמות בין הממשל לבין עורכי העיתונות הישראלית. זאת נעשה הן בתכנים ישירים וגלויים והן בתכנים מרמזים, בצורת משלים וסיפורים כביכול דמיוניים שיודעי ח"ן ידעו לפענחם. יש להזכיר של"העולם הזה" הייתה סיעה בכנסת החל משנת 1965 - זאת בעקבות תגובה ציבורית על חקיקת חוק איסור לשון הרע. הנציגות של עיתון בכנסת הייתה תופעה ייחודית עולמית. עיתון זה גם המציא באופן ייחודי את שיטת שני השערים. השער הראשי -הרציני והאחורי - קליל ו"חפיפי". העיתון היה מדגרת וחממת מילים רבות בשפה העברית העיתונאית, המדוברת והסלנגית. חלקן אומצו על-ידי האקדמיה הישראלית ללשון העברית. העיתון ייצג וטיפח את הישראליות הצברית העברית והילידית. הייתה לו גם מהדורה ערבית בעריכה עצמאית של מוחמד דרוויש וסמיח אל קאסם הדרוזי.
לשכת העיתונות הממשלתית (יחידת סמך במשרד ראש הממשלה)
הלשכה מטפלת בעיקר בעיתונאי חוץ זרים. היא מנפקת תעודות עיתונאי גם לעיתונאים ישראלים המסקרים אירועים ממלכתיים ישראלים. זאת לגבי אירועים שהכניסה אליהם מותנית בתעודה כאמור. לשכת העיתונות הממשלתית מכינה ומנפקת תכני הודעות ממשלתיות לעיתונות הישראלית והזרה (מדובר ב"קומוניקטים"). כן מארגנת הלשכה אירועי הסברה כחלק ממערכת יחסי הציבור של מדינת
ישראל לשם יצירת תדמית חיובית למדינה. זאת על-ידי מסירת עובדות ותכני תקשורת בעל-פה, בכתב וכן במולטימדיה המציגים את ישראל באופן חיובי בפני כתבים זרים וגם בפני עיתונאים ישראלים. דבר זה נעשה גם במסיבות עיתונאים עם דוברים רשמיים של המדינה מהדרגים הבכירים, המינהליים-מקצועיים והפוליטיים.
