ביקורו של ראש הממשלה נתניהו אצל הנשיא טראמפ מזכירה לא רק את אמירתו של הנביא עמוס (ג', 3) אלא גם - ואולי אף יותר - את האמירה המיוחסת לרבי אליעזר שאמר: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא, צב ע"ב). העיסוק האובססיבי של שניהם בעצמם תוך הפיכת התקשרות לאויב אכזר (אצל האחד אויב "שמאלני" או בולשביקי ואצל האחר "אויב האומה") הוא הפחות מפחיד. מה שיותר מדאיג הוא הקו הפָשֽׁיסְטֽי המשותף לשניהם המתובל בּֽזְחֽיחוּת-דעת ובנתק כמעט מוחלט מהמציאות, לרבות התעלמותם מגילויי האנטישמיות החמורים שהפכו לסימן ההיכר הבולט ביותר של משטרו של טראמפ.
בעיני שניהם הישרדותם הפוליטית ויכולתם להתגבר על מה שהם רואים כאיומים (שלא תמיד הם אמיתיים) ועל אויבים אמיתיים וְדֽמְיוֹנֽיֽים חשובה מכל. והם גם דומים בנטייתם להסית כנגד כל מי שהם רואים כְּאֽיוּם (אף כי יש לומר כי טראמפ גובר על ביבי בעניין זה ומגיע לשיאים שאפילו נתניהו בימיו הפרועים ביותר לא הגיע אליהם. עוד משותף לשניים הוא החנופה שלהם לחזקים והשלכת נאמנים ברגע שנדמה להם כי אין בהם עוד צורך; וגם החנופה לקהלים שבארה"ב מכונים "נמוכי מצח" - שמרנים ודתיים בעלי השכלה בסיסית בלבד והכנסה נמוכה שסולחים להם את היותם נהנתנים ורחוקים מדת ומוסר.
גם עניין הדמיון הפורה וההפרדות מן הצורך להצמד לעובדות ולאמת משותף לשניים, כמו גם הנטיות לחשוב שכל מה שהם רוצים מותר להם. בדיקת האמירות של טראמפ במערכת הבחירות הראתה כי הרוב המוחלט של אמירותיו לקו בהיעדר קשר למציאות או לאמת. וזה ממשיך גם עתה. זה איננו בלתי-קשור לחמדנות וחוסר ההתחשבות באחר ששניהם מפגינים. אצל נתניהו רואים זאת בחוסר האיכפתיות שלו נוכח הנסיונות של חבריו להכשיר גניבת אדמות ובהתנהגותו נטולת הארנק ודורשת המתנות. אצל טראמפ זה מופיע ברמאות המיסוי שהוא עצמו מתהדר בה כמו גם ברצון לבנות חומה (בין ארה"ב למקסיקו) שמישהו אחר ישלם או באמירתו שצריך היה לגנוב את הנפט העירקי בזמן מלחמת המפרץ השנייה ושזה רעיון שהוא ינסה להגשימו בבוא העת.
אבל יש גם הבדלים בין השניים. בראש ובראשונה, טראמפ שולט במדינה שיש לה חוקה יציבה ובעלת עוצמה, בעוד נתניהו שולט במדינה שאין לה חוקה ושבה רוב מקרי של חברי כנסת יכול לשנות סדרי עולם בלא כל בקרה. נכון, טראמפ מנסה - ואפשר שיצליח, כפי שקרה לפני כמעט מאה שנה כאשר היטלר השתלט על גרמניה - לכופף את החוקה ולכונן דיקטטורה פשיסטית. נתניהו וחבר מרעיו בליכוד ובבית היהודי לא צריכים להתגבר על מגבלות של חוקה. ואכן, בדמגוגיה, באיומים ובתחבולות אחרות, הם הצליחו כבר מזמן לנטוע כאן את השתילים הבאושים של הפשיזם בְּמְרָעוֹ.
ההתקפות הבוטות של שני השליטים (שכל אחד נראה כי רואה בעצמו מלך בחסד האל שאינו חייב מאומה לנתיניו) על התקשורת במחוזותיו היא דוגמה מובהקת לסגנון הפשיסטי שהם מביאים אל הזירה הפוליטית והציבורית. מבחינתם, כל שהתקשורת עסוקה בו הוא "fake news" וכל קשר בין שהם אומרים לאמת העובדתית הוא - במקרה הטוב - מקרי בהחלט. מדי יום נוספות דוגמאות חדשות לכך. אבל מה שאולי יותר מכל צריך להטריד רבים וטובים - בעיקר בארץ - הוא ההתעלמות של שניהם מהאנטישמיות שהם מייצרים, בין אם בכוונה ובין אם מתוך כך שבעצם לא מעניין אותם למה הם גורמים. כך, כאשר נשאל טראמפ בעת מסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו על האנטישמיות הגוברת בארה"ב מאז בחירתו, הפליג הנשיא האמריקני אל מחוזות בלתי-קשורים בעליל ובעיקר נצחונו בבחירות ומה שהוא כינה השקרים של התקשורת. ראש ממשלת ישראל, הרואה בעצמו נציגם של היהודים בעולם ובוודאי של מדינת היהודים, עמד ושתק, בחיוך מטופש על פניו, כאילו שכח את כל מה שהוא יודע באנגלית (שזה עניין בו הוא נוטה בדרך-כלל להתפאר). לא היה לו מה לומר, לראש ממשלת ישראל, שלא טרח אפילו בקול ענות חלושה לגנות את פרץ האנטישמיות שהוליד נצחונו של טראמפ בעקבות תמיכת הפשיסטים, הגזענים ושאר השמרנים הקיצוניים ברחבי ארה"ב.
נתניהו ולהקת המעודדים שלו - חברי הכנסת של הליכוד ו
הבית היהודי,
מתנחלים ונוער הגבעות שלהם ובעצם ציבור הולך וגדל של ישראלים - צוהלים מאז נבחר טראמפ, שכן נדמה להם שלאור מות השְׁפֽיוּת של הממשל האמריקני עם חילופי השלטון בוושינגטון והשתלטות פשיסטים ושאר קיצונים בדלניים על הממשל תוסרנה כל המגבלות ומכאן ואילך הם יוכלו להתנהג כאחרוני הגזלנים.
ועליצותם לא חלפה לה אפילו שגם טראמפ, באנגלית העילגת שלו רמז-ציווה לנתניהו שהשתוללות היא נחלתו הפרטית והוא לא מסכים שאחרים - נאמר ביבי ומדינת ישראל - ישתוללו בשטחים ויבנו שם תחת כל עץ רענן ועל כל גבעת טרשים והר קרח כאוות-נפשם. עדיין סמוטריץ' רוצה ללמד את נתניהו - "אם לא דרך הראש אז דרך הרגלים", כדבריו - כיצד לבנות את עמונה מחדש; אקוניס מכריז שתם עידן הרעיון של מדינה פלשתינית (באותו יום ששר הביטחון, ליברמן, אומר לעולם כי מבחינתו זה הפתרון ואין בלתו); ארדן דורש להתחיל בבנייה מטורפת בכל מקום; ורגב גועה ואומרת כי עכשיו, שאובמה ירד מעל בימת ההיסטוריה ושבבית הלבן יושב המתנחל האולטימטיבי טראמפ אפשר לעשות בשטחים ככל שיתחשק לה. וזה לא רק כאשר שגרירתו של טראמפ באו"ם שבה ואומרת כי ארה"ב דבקה בפתרון שתי המדינות, אלא אפילו שגרירו המיועד של טראמפ לישראל, פרידמן - זה שתורם בפועל להתנחלויות הכי קיצוניות והכי מבודדות וזה שטוען שהיהודים הליברלים בארה"ב הם בין כופרים לבוגדים - אפילו הוא שב ומדקלם את נוסחתו של אובמה, בעצם של כל הממשלים, הגורסת שהפתרון הוא זה המבוסס על שתי מדינות, פלשתין וישראל.
נתניהו שב ופונה לאביר על הסוס הלבן טראמפ. הוא טוען כי סיכם עם טראמפ שתהייה הדברות על מה שלא מסכימים עליו בנושא הבנייה בשטחים. כנראה שנתניהו סבור שהוא יכול לגרום לטראמפ לשנות את דעתו או להתגבר על מה שמקובל בממשל או שהוא סומך על מה שנראה כאי-יכולתו של טראמפ להיות עקבי וסבלני. אמנם, לא ברור אם יש בכלל התכנות למו"מ בעניין ואם אין בכל איזה אשליה אצל נתניהו ושאר חבריו בימין באשר למה שיעשה טראמפ. ובכל זאת, שוב ושוב אנחנו עדים לזהות - כמעט כמו של תאומים סיאמיים - בין ביבי וטראמפ, כאשר נראה כי שניהם בעיקר חיים במן "ללה-לנד".
