צינון חופש העיתונות

רובה חדש לנחתים
באמצע חודש מארס ייסגר המכרז של חיל הנחתים לרובה חדש לאנשיו. הנחתים הודיעו ליצרניות הנשק האמריקניות, כי הם מעוניינים לרכוש 11,000 רובים אוטומטיים על ציודם, כדי שישמשו נשק אישי לרובאים (IAR) בחטיבות הנחתים.
כיום הנשק האוטומטי של רובאי המארינס הוא מ-27, המבוסס על הרובה HK416, שמייצרת חברת הקלר אנד קוך.
לפני כארבעה חודשים נודע, כי גדוד 3 בחטיבת הנחתים 5 - גדוד הניסויים של הזרוע - בודק אפשרות להשתמש שימוש נרחב ברובה מ-27 כנשק אישי לרובאים במקום בקראבין מ-4.
בשנת 2010 החליף הרובה מ-27 את הנשק הכתתי מ-249 (מינימי של אף-אן) של הנחתים. עתה שוקלים בנחתים כיצד להכניס את הרובה, שמחירו כ-3,000 דולר, לשימוש נרחב בחטיבות הנחתים. אף שהרובה הזה יקר פי שלושה מהקראבין מ-4, יש לו יתרונות רבים. לרובה מ-27 יש טווח גדול יותר לעומת קראבין מ-4, והוא יכול לירות אש אוטומטית. נראה, כי הזרוע תערוך ניתוח צרכים, ולפי זה תחליט אילו בעלי מקצועות רובאיים יקבלו את הרובה מ-27.
אף שהנחתים משתמשים כבר ברובה מ-27, אין הם פוסלים אפשרות, שיוצע להם רובה אחר, שעונה על דרישותיהם - וביניהן שימוש בתחמושת 5.56 מ"מ, משקל פחות מ-6.25 ק"ג וקצב אש של 36 כדורים בדקה.

אויבי העם
התקשורת האמריקנית וחקייניה הישראלים רותחים עקב דברי הנשיא דונלד טראמפ, כי התקשורת הנה אויב העם האמריקני. אין ספק, המלחמה בין טראמפ לתקשורת מסלימה, ומי יודע להיכן תגיע.
לכאורה, יש לנשיא האמריקני על מה להלין, והוא ידוע בתור מי שבכעסו אינו מסנן את מלותיו. ייתכן, שזה חלק מסוד קסמו בעיני הבוחרים.
לתקשורת האמריקנית יש הגנה חוקתית - בתיקון הראשון לחוקה, שנחקק בשנת 1791 - אך אין לה חסינות מביקורת. עם זאת, חושש בית המשפט העליון האמריקני, כי לחץ גדול מדי על התקשורת ייצור תוצא (אפקט) מצנן על חופש העיתונות.
ראוי לזכור, כי גם תומאס ג'פרסון - הנשיא השלישי של ארצות-הברית, שנחשב לעמוד התווך של חופש העיתונות האמריקני - לא חסך שבטו מהעיתונות. ג'פרסון אמר עליה דברים בוטים למדי, שביטאו את מרירותו על תפקודה הלקוי. בארכיון ג'פרסון בווירג'יניה שמורים מכתביו ומאמריו, ובהם גינה בחריפות את התקשורת. לו ציטט טראמפ את ג'פרסון, היו רועדות אמות הספים באמריקה.
כדאי לזכור, שלג'פרסון הפריעה במיוחד אי-הגינות התקשורת. כנאמר, "ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א', ט').

קרקס

כחלק מהעונש, שנגזר על אלאור אזריה במשפח השדה, שעשה לו צבאנו, הוא יירד לדרגת טוראי, ואין זו כבוד להיות בעל דרגה בצבא של איזנקוט.

יותר משנה נמשך הקרקס בנוסח קוריאה הצפונית. צבאנו שילם הון תועפות לתובע הצבאי, שנשכר במיוחד כדי לסגור את העניבה על צווארו של החייל, שאולי טעה בשיקול-דעתו, והרשעתו נועדה לטהר את מפקדיו, שלא רק לא ניהלו את האירוע, אלא גם לא טרחו לבקרו ולו פעם אחת מאז שנעצר - כאילו היה טמא.

ולא נשכח את רצח האופי, שעשה בו צבאנו - בהנחיית שר הביטחון הקודם והרמטכ"ל, עוד בטרם נחקר האירוע.

יום של קלון לצבא של איזנקוט. איני מקבל את דברי שר הביטחון ליברמן, אלא חושב, שצריכים להביע התנגדות חריפה למעשה המביש, שעולל הצבא לאלאור אזריה.

כשפורסמה הכרעת הדין, לפני כחודש, הבעתי את התפעלותי מחד-צדדיותה הצפויה מראש. כך, זה במשפטי ראווה. אל"ם מאיה הלר, נשיאת ההרכב, לא הרחיקה לכת בגזר-דינה, אך היה ברור, שתטהר את המערכת, ותרשיע את החייל. בכל אופן, הוא חייל, ומישהו צריך להיות אחראי למחדלים החמורים שנחשפו. בשביל זה יש חיילים.

מורדים

לכאורה, הטבח, שעשו הרומאים ביהודים לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא (135 לספירה), היה שואה. אך כשבעים שנה אחר כך, הגיע היישוב היהודי בגליל (שאליו עברו היהודים מיהודה אחרי דיכוי המרד) לשיא מדהים בפריחתו הרוחנית וגם לפריחה מדינית, תחת הנהגת רבי יהודה הנשיא.

מי שינסו למצוא קו ישיר וברור בין מרידות היהודים ברומאים לבין מוראות דיכויין, צריכים להתאמץ מאוד. אחרי המרד הגדול, שבית-המקדש חרב בו (70 לספירת הנוצרים), עבר המרד למצדה, שהוכרעה אחרי כשלוש שנות מצור, כשמגניה התאבדו, כדי לא ליפול בשבי.

בשנים 117-115 לספירתם פרץ מרד טריאנוס, "מרד התפוצות", במצרים, בקירינאיקה (לוב), בקפריסין ובמסופוטמיה. אין תעוד של המרד, אלא שברי שמועות, שציטטו היסטוריונים מאוחרים יותר, מדרשים ופפירוסים שנמצאו. מהם עולה, שהרומאים דיכאו את המרד ביד קשה, והחריבו קהילות שלמות. בין השאר, חרבו קהילות אלכסנדריה וקפריסין וקהילות בכל רחבי המזרח התיכון, ונאסר על היהודים להתגורר בקפריסין.

כעבור כעשרים שנה פרץ מרד בר-כוכבא. היהודים, כנראה, לא הפיקו לקח מכישלונם, או שאמונות משיחיות הנחו אותם למרוד. מרד בר-כוכבא אירע כשבעים שנה אחרי חורבן הבית - תאריך סמלי, שיכול לעורר תקוות לגאולה. למדינתו העצמאית קרא בר-כוכבא, ישראל. היא טבעה מטבעות, וניהלה מינהל עצמאי, שהסדיר את כל אורחות החיים ביהודה.

בעצם, הוויכוח הוא על הגיון מרד בר-כוכבא, שהזדהם על-ידי דעות בענייני דיומא - בנוסף להתנגדות לאלימות, הטבועה במלחמות הקנאים. לכאורה, ליהודה הקטנה לא היה כל סיכוי להכריע את האימפריה, שכבשה את כל המזרח לאחר שהתייצבה במערב. הנושא עלה בסמינר של עמותת 'אבות ומייסדים', שדן במרידות נגד הרומאים - מהמרד הגדול ועד מרד גאלוס במאה החמישית לספירה הנוצרית.

פרופ' דניאל שוורץ, שריכז את הסמינר, הציע שכדי להבין את מרידות היהודים נגד הרומאים, צריך לבחון את המערכת הבינלאומית של התקופה. לאחר שרומא הכריעה את הפרתים, והגיעה עד גדות הגנגס בהודו, בהנהגתו של הקיסר טריאנוס, מת הקיסר בשנת 117. הדריאנוס, הקיסר החדש, החליט לוותר על השליטה במזרח, ונסוג מארמניה ומממלכת הפרתים. בסיוע הפרתים (או באשליה, שהבטיחו סיוע) מרדה יהודה בהנהגת שמעון בר-כוזיבא (הידוע בשם בר-כוכבא) ורבי עקיבא, בתקווה שהאימפריה תוותר גם על שלטונה ביהודה. וזה לא קרה, ובדם ואש חרבה יהודה. הדריאנוס שלח ליהודה את המצביא סוורוס, שלמד את מרד היהודים, שהיכה בתדהמה את האימפריה, וטיכס דרכים להתגבר עליהם. הרומאים לא הצליחו להתגבר על נהצורדים, אך השמידו בשיטתיות את יישובי היהודים, שמתחתם היו מערות המסתור, וטבחו בתושביהם.

בעוד שהמרד הגדול מתועד היטב - אומנם בידי יוספוס פלוויוס הבוגד - אין למרד בר-כוכבא היסטוריון, שמתארו, והחוקרים צריכים לקבץ שברי עדויות, מדרשים ואמרות חז"ל כדי לשחזר את המרד. ממצא חשוב, כמובן, הנן המגלות, שכתבו בר-כוזיבא ואנשיו (שנמצאו רק באמצע המאה העשרים), מטבעות שטבעו אבותינו המורדים (אפילו יותר מאוחרים בהתגלותם מהמגלות) ומערות מסתור, שהכינו המורדים למילוט. כל אלו מספרות את סיפור המרד, אך משאירות הרבה אזורים בלתי-מתועדים.

כישלון מרד בר-כוכבא הציב אתגר דתי חמור בפני היהדות - כיוון שיכול היה להתפרש כחולשתו של הקב"ה אל מול אלוהי הגויים, שכבר הביסו אותו במרד הגדול. התגובה היהודית תועלה לשלושה אפיקים - ברכות, שמדגישות את נוכחות האל בחיי היהודי; תפילות ותלמוד תורה. "לא תמיד הסכימו יהודי אותה העת ליטול על עצמם את האשמה, ולומר 'מפני חטאינו גלינו מארצנו'", הדגיש פרופ' עדיאל שרמר מאוניברסיטת בר-אילן.

אבי נבון מקיבוץ להב, איש מרכז ג'ו אלון, סיפר בסמינר על הגילוי המסעיר של מערכות המסתור, שהוכנו משך כשלוש שנים לפני מרד בר-כוכבא. התגלו בינתיים כ-350 מערות כאלו בשפלה, בגליל התחתון ובהרי יהודה. חשיפתן הסבירה את שיטת המרד, שמיצה את יתרונות המורדים אל מול הגיסות הרומאיים.

אחרי הדיכוי האלים של מרד בר-כוכבא עברו היהודים מיהודה ומהשפלה לגליל, ויהודה חרבה. ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה, ואת יהודה עשו הרומאים לפלשתינה, שהייתה לחלק מפרובינציית סוריה. בית-שערים, שנמצאת בגליל התחתון, הפכה למקום מושב הסנהדרין ושל רבי יהודה הנשיא, ויהודים מכל העולם דאז הובאו אליה לקבורה. בבית-שערים חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה בשנת 200 לספירתם.

לפריחה הרוחנית בזמן יהודה הנשיא נלוותה אוטונומיה מדינית נרחבת, שהתבססה, בין השאר, על ידידות עמוקה בין הקיסר אנטוניוס פיוס (שהיו שמועות שהתגייר) לבין רבי יהודה הנשיא. ד"ר נח חכם הגדיר בסמינר את הנשיאות של רבי יהודה כ"מרד שקט" כיוון שהיה אנטיתזה למרד הצבאי, והגיע להישגים מדיניים וכלכליים ניכרים.

אלא שבזה לא תם סיפור מרידות היהודים. כשמאתיים שנה אחרי דיכוי מרד בר-כוכבא, בשנת 337, מת הקיסר קונסטנטינוס, אחד הקיסרים הנוצריים הראשונים ברומא, וממלכתו פוצלה בין שלושת בניו. קונסטנטינוס השני, בנו, נאבק באחיו, ולאחר כעשר שנים הצליח להשתלט מחדש על כל האימפריה הרומאית. לשם כך הוא צירף אליו את גאלוס, בן-דודו, והשליטו על מזרח האימפריה.

קונסטנטינוס החמיר את החקיקה נגד היהודים, ויצר מרירות רבה בקרבם. במקביל, הוחרפו היחסים בין האימפריה הרומאית לבין האימפריה הפרסית, שניסתה לסלק את הרומאים מצפון מסופוטמיה. האימפריה הרומאית התמודדה בקושי עם מרידות במערב, ובמקביל הודח גאלוס, ואורסיקנוס מונה במקומו.

המתח בין האימפריה הרומאית, שהייתה בתהליכי התנצרות, לבין היהודים גאה במאה הרביעית לספירתם - גם עקב תקוות משיחיות, ובעיקר עקב מפלות, שספגה האימפריה מול אויביה במזרח ומול מורדים.

אין לנו עדויות רבות על המרד, שפרץ בציפורי בקיץ 351 - לאור שמועות על מפלת רומא בדיכוי המרד בגאליה (צרפת). מוקדים אחרים של המרד היו בטבריה, בעכו ובלוד. הכוח הרומאי בירושלים הוכנע, והיהודים הצליחו להשתלט על העיר. לאחר כמה הצלחות של המורדים היהודיים, הביאו הרומאים תגבורת, שנעה לאורך החוף מאנטיוכיה שבסוריה לעכו, ומשם הכניעה את הגליל. עדויות ארכיאולוגיות - בנוסף למדרשים - מצביעות על חורבן ציפורי, עכו, לוד, טבריה ובית-שערים.

לאחר דיכוי מרד גאלוס הוטל על הגליל משטר צבאי, ונפגעו הזכויות של התושבים באזורי המרד. רבים מהמורדים הסתתרו במערות עד יעבור זעם, והרומאים חיפשו אחריהם. למרות שאחרי מרד גאלוס לא הוחמר היחס ליהודים, היו למרד כמה תוצאות חשובות: ראשית, חתימת התלמוד (בשנת 500 לספירתם) בעקבות ביטול הסנהדרין.

ושנית פרסום לוח העיבור (לוח השנה העברי), שנותן לכל יהודי יכולת לדעת את התאריך ואת החגים מבלי לצפות במולד הירח.
ממצא מעניין הוא שדווקא אחרי מרד גאלוס נבנו בגליל כמה בתי-כנסת מונומנטליים, אומר ד"ר חגי עמיצור, ראש המכון ללימודי הגליל. הדבר יכול ללמד, שלא היו צעדי דיכוי נגד כלל האוכלוסייה היהודית בגליל, אלא רק שינוי בסדרי הממשל הביזנטי.