איבדנו את החמלה

נדמה שאיבדנו את החמלה. את השתתפות בכאב של האחר. איבדנו את האמפטיה, את המבט המשתתף, המכיל, החומל, את המבט הקשוב האנושי והרוצה לחזק. הפכנו לשיפוטיים. הפכנו לציניים, הפכנו ליהירים.

מתוך אנוכיות יהירה ומתוך רצון להתנתק מן החוויה הכואבת של האחר יש לנו פרשנות לכל צרה וסבל. נעשינו שופטים וגם תליינים. אנו מביטים בכובד ראש בסובל ובודקים עד כמה זה מגיע לו. עושים לו חשבון נפש למה זה קרה. ואם הוא יבכה מולנו נביט בו בקור ונבקש שיחשוב חיובי שלא יצטער, שישמח ויחייך כי זה יביא לו גאולה. ואם לא מגיע – הרי שנחנך אותו לחשוב טוב ויהיה טוב. אסור לסבול. אסור להתלונן.

אין רחמים. אין חמלה. החמלה מגיעה עבור מי שרחוק מאיתנו. זה קל. זה פוטוגני וזה לא מחייב. אם הם באפריקה, או בתאילנד או בארץ רחוקה מאוד אם זה ממשפחה אחרת בכלל, נוכל לאסוף עבורם אהדה מלוא הטנא. זה רחוק. זה לא כבד לנו ולא מפריע לנו להמשיך הלאה בחיינו...

אם כאשר אנחנו שומעים על קושי או סבל או אפילו עונש קשה לאדם כלשהו ואיננו חשים צביטה בלב, הרי שהתקרר ליבנו. הרי שאיבדנו את החמלה. איבדנו את הבושה.

אם ראינו משפחה מפונה מביתה עם המיטלטלין, עם הילדים, ולא נצבט ליבנו, ואין זה משנה אם בגלל פוליטיקה או הוצאה לפועל, אם ליבנו לא עצר וכאב עבורו, הרי שקפא ליבנו בנו.
הרי שאיבדנו את הבושה לחלוטין.

אם מספרים לנו על סבל ואנו מסבירים שזה עניין של חשיבה ורק צריך לחשוב טוב ולהאמין – הרי שרשעים אנו.

והסובל או המקשה שומע וחייב לקבל: אם אמרנו לסובל - "אין ייסורים בלא עוון" – מקובל בחברה הדתית להסביר סבל כעונש על חטא. כי פתאום כולם מבינים בחשבונות שמים! אם אמרת זאת, בדוק עצמך! ומה אכפת לכם?

מעט על החמלה בגמרא:

וכך מספרת לנו הגמרא: "עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים". סיפור פשוט – העגל הובל לשחיטה ונבהל, נצמד אל רבי יהודה הנשיא בפחד ואמר לו רבי יהודה הנשיא: "לך, לכך נוצרת.."

וזהו רבי יהודה הנשיא שהיה עורך המשנה, והיה המכונה "רבנו הקדוש", או פשוט "רבי", הוא שימש כנשיא יהודה במחצית השנייה של המאה השנייה ובראשית המאה השלישית, וזכה להערצת בני דורו והדורות שלאחריו. ועל אמירתו זאת מסופר שידע מכאובים רבים, ושעברו עליו שלוש עשרה שנים קשות, כי אכן לכך (כביכול) נוצר העגל.אבל האם אין חמלה בליבנו עליו? קצת? משהו..?

סנהדרין רשעה – מבואר במשנה במכות פרק א משנה י, שסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת "חובלנית", ולדעת ר' אלעזר בן עזריה אף החובלת אחת לשבעים שנה. וזוהי סנהדרין – הרשות השופטת דאז שכדי להימנות עליה היה צריך להיות: "בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן..."(תלמוד בבלי) אנשים הבקיאים בחכמת התורה וגם בחכמות חיצוניות ובשפות זרות!

ואם דנו אדם למיתה – ודאי הוא שבדקו והפכו בכך פעמים רות. ומדובר בימים קדומים בהם עונש מוות היה מותר עדיין... ובכל זאת – אם דנו אדם למיתה אחת לשבע שנים, או אפילו לשבעים שנה – הרי נקראת זאת "סנהדרין קטלנית"!

והיום: אנחנו שופטים ודנים וממשיכים לסדר היום בלי להתייחס לחללי הנפש והגוף. בלי לקחת יותר מידי ללב. "מגיע לו". ו"מה לעשות?" ו"החיים קשים" ו"יש כאלה שהרבה יותר רע להם" ו"תחשוב חיובי" וכו וכו' העיקר שנשתה את הקפה בשקט ולא יפריעו לשלוותנו.

והכי חשוב: "הביטו אל חצי הכוס המלאה" גם אם היא ריקה לגמרי וגם אם אין שום כוח להביט בכלל.ו"תעשו מלימון לימונדה" ועוד ססמאות יפות וריקות מלב. והחמלה איננה.