זוג מאוד מוזר

הרקע לסיפור: המריבות וחילוקי הדעות בין השותפים לדירה נפוצים וידועים. מצוקת מחירי השכרת הדירות לצעירים היא הגורמת להם לחלוק דירה עם עוד שותפים. מכאן נובעות הבעיות. הפעם השותפים הן שותפות.. המעברים המהירים ממריבות קשות עד שינאה, שהופכים באחת לאהבת חברות והתפייסות - קשים לשכנוע. הגירסה הישראלית בגלל הביצוע המוגזם בה, הפכה את הצחוק הניל סיימוני המעודן והרגיש לצחוקים וולגריים מוגזמים, שנשענו על תרגומו ועיבודו של שלומי מוסקוביץ'. למעשה, הסקצ'ים כמו נכתבו לכוכבי התוכנית המיתולוגית לילדים "זהו זה".

אי-אפשר היה להשתחרר מתחושה זו, שהתעצמה בכל פעם שהדיירת הפדנטית והקיצונית בשגעון הסדר שלה, טלי אורן כ"פלורנס" הפרודה מבעלה, הפליגה בהבעות מוגזמות, אך מתובלות בחוכמולוגיות של המשפטים שהם כה מוסקוביצ'ים ופחות סיימונים. שלומי מוסקוביץ' הוא אשף המילים והחידוד, שיודע לצרפן לבדיחות וצחוקים. אך אין די בכך כדי להתבסס על מחזה של מחזאי משובח כמו ניל סיימון; כך שאפילו חבר שחקנים כה מוכשרים ונעימים כמו הפעם לא יכולים לטשטש את הרדידות של ההצגה. וחבל.

למרות המופע המוגזם בהבעותיו של אורן, הרי לעומתה הגרושה אוליב מגי אזרזר (מ"לחנך את ריטה") הכה נהדרת מעניקה הופעה מושלמת, מלאת ביטחון ושולטת על הבמה ועל הקהל בקסם הטבעי והמשחק הכנה והמעולה. היא בתפקיד שמילא ג'ק למון השלומפר, בעוד אורן היא כפילתו של ולטר מתיאו. לצידה, כסילבי, אחת החברות הנפגשות מדי שבוע בביתה של פלורנס, לורין מוסרי שהיא קומיקאית משובחת מהטובות שיש לנו, זוכה הפעם לזמן במה קצר מדי למידתה, אך מהווה גם היא ערך מוסף להצגה.

לירון בן-ששון כשוטרת מיקי, מצחיקה ומשכנעת ומלבבת בסצינות שלה המלאות הבעה, כוחניות, בעזרתן היא המוליכה את המשחקים של הרביעיה, במיוחד את החברה "ורה", נעמה אמית, שהפאה הבלונדית שעטו עליה אולי כדי להדגיש את טמטומה- מיותרת. כי הרפליקות שבפיה והתפקיד שהוטל עליה עושים זאת דיים. גם בלעדי הפאה היא מצחיקה ברובד שהמתרגם והמעבד העמיד אותה. שני הגברים השכנים, המוזמנים לבלות עם הבנות - ניר שטראוס כ"מנולו" ויותם קושניר כ"חזוס", כשני אחים מקסיקאים במיבטא מצחיק - חמודים ונעימים.

המוזיקה של רן בגנו תמיד נעימה, קצבית ומתאימה; קטעי התנועה שעיצב הכוריאוגרף עומר זמרי מעוצבים להפליא; עיצוב הדירה של אלונה וינשטיין ורות מילר נעים אף הוא, כמו התלבושות שעיצב אורן דר; והבימוי הוא של רוני פינקוביץ'- שנדמה שכאן נדבק במשהו ממוסקוביץ'. כך שהקהל צוחק, ברגעים של החוכמעס, אך ההפרזות וההגזמות לעיתים חורגות מהטעם הטוב. ייתכן שזה מה שהקהל דורש, כי תיאטרון בית לסין מיטיב מהמבקרים לדעת.