מְשַׁעְבֵּד הַנֶּפֶש וּמְשַׁעְבֵּד הַגּוּף
כְּמוֹ לִמְנוֹעַ מִצִּפּוֹר-דְּרוֹר לָעוּף
הַחֹפֶשׁ לָאָדָם כְּאָוִיר לִנְשִׁימָה
וְהַמְּשֻׁעְבָּד חַי הוּא עַל בְּלִימָה
וְחַי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה
דִּין הָעֶבֶד בְּמִשְׁפָּטִים עַסְקִינָן
הָעֶבֶד כְּעוֹבֵד יוֹצֵא חָפְשִׁי חִנָּם
בְּרָם אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא
וְהוּא יֵצֵא יִרְצֶה אוֹ לֹא יִרְצֶה
הַמְסָרֵב לֹא יְפֻצֶּה
כֹּל דּוֹחֶה חֹפֶשׁ וּבוֹחֵר בְּשִׁעֲבוּד
תּוֹעֶה דֶּרֶךְ הוּא וּבְחֶזְקַת אָבוּד
כַּךְ נִרְאָה בְּעֵינֵי רַבִּים וְכַך נוֹדַע
נָגוּעַ בְּשִׁעֲבוּד הַנֶּפֶשׁ עֶבֶד נִרְצַע
כִּי הֲרֵי לַשִּׁעֲבוֹד נִכְנַע

תמה תקופת הנסים ובא עת המעשים

במהלך היציאה ממצרים ובסיומם, נתנה תורה שעניינה לתת לאדם כלי שבעזרתו חיי האדם יתנהלו בבטחה. בעוד לפני מתן תורה העם זכה ללווי תמידי של אלוהי מרום, אלא שמכאן ואילך העם ישא בתוצאות מעשיו וישא בנטל ושוב לא יעשו לו נסים ונפלאות, כפי שזה קרה במצרים וביצירה משם זה נעשה ביד חזקה ובזרוע נטויה של הקב"ה. אחרי היציאה ממצרים ומיד לאחר מעמד הר סיני, ישא האדם באחריות לגורלו וזה שנאמר למשה אחרי מעמד הר סיני: כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (יתרו (כ/יט) ומן השמים נצטוו בני ישראל לנטוש מנהגים שנהגו בהם במצרים, בעיקר את העבודה זרה, שעבדו שם לאלוהי כסף ואלוהי זהב. עתה בשמעם את אלוהים מדבר אליהם מן השמים, נזדעזעו וחשו כהולכים למות, זה גם משרצה אלוהים שיחושו, כדי שלא יתורו אחרי אלוהים אחרים מעשה ידי אדם מכסף או מזהב. מכאן ואילך למד העם לדעת כי תקופת הנסים הולכת ותמה והעם חיב לעשות למען עצמו. ואם בעבודת אלוהים עסקינן באה התורה ומורה לעם להקים מזבח צנוע לה' עשוי מאדמה שהכהנים יוכלו להקריב עליו קרבנות לו, ולא כפי שנהגו במצרים להקריב קרבנות לאלילים. אלוהים אסר לבנות מזבח להקרבת מאבני גזית, כי מזבח עשוי מאבנים שנחצבו וצורתם עוצבה באמצעות כלי מתכתי הן פסולות למזבח. יש הסוברים כי כיון שבכלי מתכת פִּסְלוּ מאבן אלילים, צוה הקב"ה: לא תבנה אתהן (את האבנים של המזבח). גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה. (יתרו כ/כב).

אחרי מעמד הר סיני הגיעה העת לעבור לעצמאות בשמירה על מצוות התורה שזה עתה ניתנה לעם על הר סיני. הצעד הבא אחרי קבלת התורה להגן על העם מפני עמלק ואויבים אחרים וזה אפשר לעשות רק על-ידי צבא. ועל כן גם קוראים בפרשת כי תשא על השקלים שעניינו עשית מפקד של יוצאי צבא מגיל 20 ומעלה על-ידי תרומת מחצית השקל לְגֻלְגֹּלֶת (שמות ל' / י"א עד טז), ומנינם של מחצית השקלים, יהא זהמנין יוצאי צבא בקרב העם, שישאו בעול המלחמה ובהבאת שלום על ישראל. יחד עם זה, זאת תרומה למקדש (למרות שבמדבר נמצאים ואין מקדש עדין) שמשמעותו אז תרומה לַקֹּדֶשׁ. במצוה זו מקדימה התורה את המאוחר כי אין מוקדם ואין מאוחר בתורה.

התורה היא מכלול המשפט הפלילי והאזרחי והפולחן

שלא כפי שסברנו בשבוע שעבר בפרשת יתרו, כי האירוע החד-פעמי של התגלות הקב"ה על הר סיני בנותנו לישראל את עשרת הדברות, מהווה את התורה כולה. באה פרשת משפטים ומפרטת את החקים והמשפטים ששם ה' אלוהי ישראל לעם ישראל, ובלל זה עשרת הדברות, אשר כפי שנאמר ביתרו עשרת הדברים נועדו לכל העמים שחיבים בקיומם, וזאת למען הסדר הטוב והתנהגות נאותה. אלא שעם ישראל קבל גם את התורה שבכתב שבעזרתה מתקים סדר ומשפט. אף על-פי שנאמר כי משה יקבל שני לוחות הברית ועליהם חקוקים עשרת הדברות, זה לו כל אשר קבל משה מהקב"ה בסיני, אנו יודעים כי הוא גם קבל את התורה והמצוה שבכתב שהקב"ה נתן למשה להורות אותה לעם ישראל. אשר במרוצת השנים נוצרה ממנה גם התורה שבעל פה, שעתידה להתגבש ממצות התורה שבכתב, על דרך ההלכה כמשמעותו בימינו על הפסיקה והתקדים המחיבים לנהוג לפיהם. זה לא זר לנו ולעמים אחרים שהפסיקה מהוה הלכה לפיה צריך לנהוג וללכת. כלל זה עולה גם מלשון הפסוק האומר: מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז/יט). ועוד מדרש רבה אומר כי עוד לפני מתן תורה ביתרו כבר נאמר: ושפטו את העם בכל עת. (יח/כב) השאלה אם כן לפי איזה חוק ומשפט שפטו? כשפרשת משפטים באה אחרי פרשת יתרו שבה ניתנו עשרת הדברות, באה פרשת משפטים ונתנה להם משמעות משפטית בפרשת משפטים כך: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. (כא/א) רש"י מסביר כי בכל מקום שנאמר "אלה" בלי וו החיבור משמעותו האמור בא להחליף את אשר נקבע קודם לכן, ובכל מקום שנאמר: "ואלה" עם וו החבור האמור בא להוסיף על הראשונים, מה הראשונים (עשרת הדברים שביתרו) מִסִּינַי אף אלו שבפרשת משפטים מִסִינַי. זה מלמד מדוע החל במשפטים "כי תקנה עבד עברי וגו'.. לא רק אלה גם חוקי נזיקין ותוצאותיהם והחיוב שמחויב האדם בעברו על האיסורים.

הדברים המהווים תורה שבעל פה.

נאמר בפרשה: וניגש משה לבדו אל ה' (כג/ב) (בלי אהרן והניו ושבעים מזקני ישראל שהיו עמו ) ומששב אל העם ספר להם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים.(כד/,ג) מכאן שהתורה שבכתב נתנה למשה בסיני ולא רק לוחות הברית. משה העביר את התורה לעם בכך שהוא גם אמר להם מה הם הדברים החוקים והמשפטים הכתובים בה ומה הם הדברים המשתמעים מן הכתוב שהיא התורה שבעל פה. העם שמע את משה ואמר: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. (כד/ג) משה לא הסתפק באמירה בלבד, אלא גם נאמר: ויכתֹב משה את כל דברי ה' (כד/ד) ומיד בנה משה מזבח ועליו הקריב קרבן זבחים שלמים ופרים. זאת כאות וברית בין העם לאלוהים - ברית דמים. שנאמר: ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה (כד/ח) זאת עשה משה כאשר אמר לעם את דברי ה' והם ענו לו: נעשה ונשמע (כד/ז) זה שנאמר עשייה ללא הרהור על אמיתות הדברים ולאחר העשיה נאמר נשנע מבטא את רצון האלוהים.

בפרשה זו מסופר על עלית משה על הר סיני ושם קבל את לֹחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה (כד/יב) אשר כתב ה' למשה להורותם לעם. מכאן אנו מגיעים לעיקר שמשה קבל לא לוחות הברית בלבד, אלא כל התורה שבכתב מאת האלוהים. מזה למדים אנו כי התורה ניתנה על הר סיני, לרבות התורה שבעל פה. ובאופן אחר ניתן לומר מסיני נתנה לחכמינו לפרש את דברי התורה כך שיסדירו את חיי היומיום, כחיזוק לקביעה זו דן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים חלק ג' דן בחשיבות ההלכה למרות שלדעתו עין תחת עין (כא/כד) הכונה ממש לכתוב אֵבַר כנגד אבר מאבריו של האדם, למרות זאת הרמב"ם מקבל דעת החכמים שדעתם לא הייתה נוחה מפרוש דוקני זה, וקבעו מתן פיצוי על אבדן אבר אדם, כי אבדן איבר של הגורם לפגיעה מהוה עונש אבל לא מפצה את הנפגע על אבדן האיבר שלו.

הקב"ה גוזר ומקים לא כבן האדם

ספור המעשה בשמות רבה, ברבן גמליאל ורבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שדרשו כי הקב"ה שלא כבשר ודם הוא גוזר ומקיים. אחד המומרים טען כי אין אמת בכלל הזה. הנה הקב"ה גזר על הפסקת מלאכה בשבת והוא עצמו נוהג בו כביום חול, מוריד הגשם, מעלה עננים, מזריח חמה ולבנה ומדשן פרות. אמרו לו: רשע וכי אין אדם רשאי להיטלטל בתוך חצרו בשבת? אמר להם: הן. אמרו לו: העליונים והתחתונים הם חצרו של הקב"ה, שנאמר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיה,ו/ג) ברם כשמדובר בבשר ודם שונה הדבר, אם גוזר האדם עליו לקים ואם איננו מקים, איך ידרוש מתלמידיו לקיים ההלכה שפסקו פוסקי ההלכה.

הַמּוּסָר שֶׁנִּיתַּן מֵהַכָּתוּב לָקַחְתּוֹ
עַל הָאָדָם הַמַּבְטִיחַ לְקַיֵּם הַבְטַחֲתוֹ
כִּי הַבְטַחֲתוֹ וְקִיּוּמָה הֵם כֹּל מַרְכֻּלְתּוֹ
לֹא קִיֵּם הַבְטַחֲתוֹ אִבֵּד כּוֹחוֹ וּמָרוּתוֹ
וְלֹא יִמְצָא אָדָם שֶׁיִּסְמוֹך עַל דִּבְרָתוֹ
עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כּוֹלֶל
אִם פָּגַעְתָּ בְּזֻלָּתְךָ וּזְכוּתוֹ אַתָּה שׁוֹלֵל
אַל תִּתְמָהּ שֶׁכְּמַעֲשֶׂיךָ לְךָ הוֹא יְעוֹלֵל
כִּי אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים שִׂים לְךָ לְקַיְמַם
בִּלְעֲדֵי חוֹק וּמִשְׁפָּט אֵין קִיּוּם לָאָדָם
זֶה הוּא הַכְּלָל מֵאָז וְעַד עוֹלָם