שבת בין הערביים, מסתורין. געגועים בצוותא של ניגון לעולמות שמעבר. מאה הברכות של אותו יום הפותחות כולן ב"ברוך אתה" האינטימי, מנויות כבר כמעט כולן. ה"אתה" הישיר, הקרוב, הבלתי אמצעי כביכול, מתמזג בשירה הפותחת במנחה "אחה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל בארץ". נפלו מחיצות. אלוהים שמשורר התהלים אומר עליו "כִּֽי אַתָּ֤ה ה' עֶלְי֥וֹן עַל כָּל הָאָ֑רֶץ מְאֹ֥ד נַ֝עֲלֵ֗יתָ עַל כָּל אֱלֹהִֽים" (תהלים צ"ז,ט') ושהפרשן המלבי"ם אומר עליו "כי אתה, על-ידי משפטיך, נעשית עליון על כל הארץ, שיכירו הכל שאתה העליון והסבה הראשונה"- מתרפקים עליו ב"אתה" כאילו הנעלה חובק מרחוק את הקרוב, ואומרים לו "עמך ישראל", משל יש לו לקונה שמים וארץ קניין מיוחד בתוך הקניין כולו. "וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד יְמִינִֽי" (שם ע"ג,כ"ג) אומר המשורר, וחותם שירו בתיבות "וַאֲנִ֤י קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י ט֥וֹב שַׁתִּ֤י׀ בַּאדֹנָ֣י יְ.קֹ.וִ֣.ק מַחְסִ֑י" ( שם,כ"ח). מה הוא הגשר הזה בין וַאֲנִ֤י המאמין הרתוק זעיר זעיר לארץ לבין אלוהיו המשוטט באדנות ביקום ומלואו, מהו ה'אני' וה'אתה', גשר ברזל - גם אין למוש אותו? גשר מיסטי המרחף כמשל? דימויים אלגוריים? מהות?

דומה כי לשונות היסוד המסדירות את היחס בין האלוהים בורא העולם ונותן התורה לבין האדם, בעיקר לבין עם קרובו, ישראל, שאין בהם מיסטיקה אלא מהות בלבד, שומרים על ריחוק מזה ושומרים על קרבה מזה על-פי חוקיות נעלמה. "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם" אומר הכתוב (שמות כ',י"ט), 'אַתֶּ֣ם' לשון רבים. באותה לשון רבים אומר הפסוק הבא "לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם" ( שם, כ') שוב לשון רבים, אך באותה נשימה, בפסוק העוקב " מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה לִּי֒-אתה לשון יחיד, וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת-שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת-צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת-בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ - ולא אליכם - וּבֵרַכְתִּֽיךָ- אותך ולא אתכם" (שם כ"א).

בבוקר בבוקר

לא האדם היהודי אומר "אתה" לאלוהיו הנעלה, אלא האלוהים הנעלה אומר "אתה" לעמו. פעם "אתם", ופעם "אתה". אין בכאן מקרה פרטי של סגנון אקראי. בספר דברים, פרק י"ד, פסוקים ב'-ד', חוזרים הדברים במהופך. הם פותחים ב"אתה" וחותמים ב"אתם", "כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה' אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה' לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה. לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל-תּוֹעֵבָֽה. זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים", 'לֹ֥א תֹאכַ֖ל' יחיד - 'אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ' - רבים בהדי הדדי! לכאורה מוסברים הדברים ב,"אוניה פרסונליס", באיחוד האישיות בין היחיד, לבין העם, בין "עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה", לבין "וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ", בין "אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים לֹֽ֣א יִהְיֶֽ֥ה-לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל פָּנָֽ֗י" (שמות כ',ב'-ג') לבין " וְהוֹצֵ֛א אֶת עַמִּ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שם, ג'). העם הוא יחיד, העם הוא רבים. יתרה על כן, היחיד הוא עם, והעם הם היחידים כולם, משהו מעין שורותיו של אמיר גלבוע בשירו 'בבוקר בבוקר'". פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

היה אולי נוח לומר כי היחיד והרבים בעם הוא פועל יוצא מתפיסה רעיונית, מופשטת, הרואה את העם כיחידה לאומית אחת, שיש לה אישיות כביכול משלה. אבל ספק אם ההנחה הזאת היא לגיטימית. השימוש ביחיד נראה כפועל יוצא מהגדרת היחיד הרבה יותר מאשר מהגדרת העם. היחיד, במקום שהוא מופיע כעם, הוא המצווה. לא העם. היחיד הוא האסור בעברה על החוק, לא העם. ניכרים הדברים בבירור בדברים פרק ט"ז, פסוקים י"ח-כ"ב, "שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן לְךָ֙ -אתה, לא העם- בְּכָל שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת הָעָ֖ם מִשְׁפַּט-צֶֽדֶק. לֹא תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט - אתה - לֹא תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד- אתה - כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם. צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף - אתה- לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת הָאָ֔רֶץ -אתה- אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ"- אישית! עם אינו לוקח שוחד, אדם פרטי לוקח, עם אינו רודף צדק, כל איש ואיש נקרא לרדוף אותו, עם אינו מכבד שופטיו, היחיד מכבד אותו, הוא ויחידים כל אחד ואחד בהם על-פי אחריותו, אתו או בלעדיו. אכן יש 'אוניה פרסונליס' בין עם ליחיד אבל איחוד האישיות הזה כולו מסר, כולו מהות, כולו קביעה חד-משמעית כי בענייני מידות, צדק, ממלכת הדין והמשפט, הדברים מותנים ביחיד, והתורה פונה על כן אליו, כאומרת לו שבסוגיות אלה הוא העם!

גוף שלישי

מאלפת בחינת הסוגיה הזאת בפרשת משפטים. הפתיחה היא ברורה. לשון רבים. "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם" ( שמות כ"א, א'). אך מיד מוחלפת הלשון לפסוק אחד בלבד " כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם" ללשון יחיד, כנראה מפני שסוגיית העבד היא מוסרית, היא סוגיית היחס לאחר, הבוחנת את סוגיית האדם אל מוסריותו שלו. בפסוקים הרבים העוקבים, הלשון אינה לא רבים ולא יחיד אלא גוף שלישי, נסתר, א-פרסונלי, משפטי כללי, כגון " וְכִֽי יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר. בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם..." (שם, ל"ג) ולא 'כי תפתח בור', גם לא "כי תיכרו בור ולא תכסו אותו'. כיוצא בזה "כִּ֤י יִגְנֹֽב אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה" (שם ל"ז), ולא 'כי תגנוב' אף גם לא כי "תגנבו'. זה לשון המשפטים והחוקים, הם פונים לכלל. הם לא אישיים. הם תמרורי דרך הניצבים לאורכה של המסילה בה דורכים כל בני האדם. אין מעורבות אישית.

כך לאורך כל הפרק ועד לפסוק כ' בפרק הבא, עשרות חוקים, כולם בלשון נסתר עד שלפתע, בא הפסוק "וְגֵ֥ר לֹא-תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (כ"ב,כ') והוא תובע תביעה בלשון יחיד - וְגֵ֥ר וְגֵ֥ר לֹא-תוֹנֶ֖ה -ומזכיר מחויבות - כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם - בלשון רבים, ומטיל את האחריות הישירה לשמירת החוק המוסרי על הפרט, ואת הזיכרון הלאומי על הכלל, מפני שהאזהרה מפני הונאת הגר היא אישית - עם לא לוחץ, פרט לוחץ, אבל זיכרון גם אם הוא אישי, של פרט, אובד עם הפרט ועל כן הוא של הכלל, של הציבור, של ה "כי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם". יש " זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם...." ויש " תִּמְחֶה֙ אֶת זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח" (דברים כ"ה,י"ז-י"ט), חובת גברא, בחייו של כל אדם ואדם, אבל הזיכרון הלאומי הוא ברבים " וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (דברים ל"א,י"ט). הוא בחינוך, בהוראה לתינוקות של בית רבן, על ספסלי בית המדרש, בבתי הכנסיות, בסמטאות ובכיכרות. הפרט הזוכר בחייו, וציבור הזוכר מדור דור, הם כחיבור הפתיל ללהבה העושים יחדיו את נר התמיד.

גם המשפטים, שהם הברית בין ה' לבין בני ישראל, גם הזיכרון, שהוא התשתית עליה נבנית הברית הזאת מדי יום מחדש, הם רכים. על החוקים, המשפטים, נאמר "אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם". על הזיכרון נאמר,"שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם". על החוק להיות מופנם. מופנם, הווה אומר יש בו אלמנט של בחירה, של הסכמה, של רצון אישי לקיים אותו. אכן, אין תכלית בחקיקת חוקים שאין מי שיאכוף אותם על מפיריו. אלה צריכים ללשון קשה. השופטים והשוטרים מורשים לנהוג באלימות, רק הם, כדי לכוף ציות לחוק על עבריינים. על שומרי החוק נאמר "תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם", תניח לפניהם, והם יבחרו. כן הזהות, הזיכרון כעוגן, אין לכוף אותו, אין 'לשטוף' בו את המוחות, "שִׂימָ֣ה בְּפִיהֶ֑ם", בתהליך חינוכי. זה רוחה של המובאה התלמודית המפרשת את המהות של "אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם"(עירובין נ"ד,ב'), "רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו - שנאמר וְלַמְּדָ֥הּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵ֖ל. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם - שנאמר, "שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם" ומניין שחייב להראות לו פנים - מאור פנים, הסבר רציונלי - שנאמר ואלה המשפטים "אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם". שני פסוקים, אחד של המשפטים, השני של השירה, מוצאים עצמם בצוותא אחת במאמרו של רבי עקיבא דרך הפריזמה של תָּשִׂ֖ים- שִׂימָ֣ה, האישית מאוד, מאירת הפנים, גם מסבירת הפנים, הקושרת באהבת 'אתה' ו'אתם' ו'אני', את האדם לאלוהיו, את האלוהים לאדם, את האדם לעמו ואת העם לאלוהים ואדם.