העובדה שחוק ההסדרה עבר בכנסת חרף כל הנבואות השחורות והאיום בשוטו של בג"ץ, חשובה ביותר. ראשית, מפני שיש בכך כדי להעיד שהמדינה מתחילה להפנים את האבסורד המתמשך שבהתנהלות המזגזגת שלה כלפי אזרחיה וכלפי העולם. החוק אומנם מוגבל בהיקפו ועוסק בתחום ההתיישבות היהודית באיו"ש - אולם הוא משליך צל ענק גם על המציאות השוררת בתוככי מדינת-ישראל, וחורגת מגבולותיו של מגזר בודד. קיומו של חוק זה משיק למספר תחומי-ייסוד במערכת היחסים שבין המדינה לאזרח: משילות, מדיניות, עקביות, צדק אזרחי, הגיון כלכלי ושיקולי זכויות הפרט מול צרכי הציבור.
לאחר שהמדינה הפגינה קבל-עם את חולשה מוסרית בטיפול בפרשת אזריה, כאשר הפקירה חייל מצטיין ששגה בנסיבות מבצעיות לא קלות, תחת לחץ התקשורת, הביקורת הבינלאומית הצבועה וההתלהמות של מתנגדי ישיבתנו בארץ-ישראל; ולאחר שכשלה שוב באום אל-חיראן בטיפול בפרשת "ההתנחלות" הבדואית בנגב, והפכה עצמה שוב לרשות ההוצאה לפועל של בג"ץ במקום למדינת-חוק ריבונית - שינוי יסודי בדרכי התנהלותה לחיוני ודחוף. קיום חוק ההסדרה הלכה למעשה, עשוי להציע תקדים ומסלול ראוי לשינוי יסודי באיכות השלטון שלנו.
חוט אחד מקשר את פרשות עמונה, אזריה ואום אל-חיראן, עם ההתנהלות האומללה של שחרור סיטונאי וחסר-אחריות של מחבלים שפוטים עם "דם על הידיים", בתמורה לסחטנות של ארגוני טרור. קהות חושים ולא רגישות, כניעה לפופוליזם ולא אחריות, חולשת-דעת ולא עוצמה מוסרית - מאפיינים התנהלות זו. כל המקרים נגזרים מיסודות של אי-הסדרה מובנית ושל התנהלות לאומית נפסדת. לכאורה, מקרים אלה מבטאים חשבון מוסרי כבד-משקל, הבוחר בין "רע" ל"גרוע"; אולם רק לכאורה.
למעשה זו אנרכיה ואופורטוניזם "מכובסים" ועטופים במילים יפות, שמכסות על נוחיות פוליטית, קוצר-ראות הרפתקני ומעילה באחריות המדינה כלפי הביטחון האישי של כלל אזרחיה. לא בכל מקרה אנו רואים לאלתר את השלכותיה של התנהלות רשלנית וחובבנית מעין זו, אבל ניסיון עתיר שנים ומגוון מוכיח ששלטון הרחוב איננו הדרך לניהול מדינה חפצת-חיים.
1 חרף העובדה שלקח זה חוזר ונשנה, השיעור אינו נלמד כהלכה והשגיאות חוזרות על עצמן. אילו טעתה ישראל בשיקול-דעת פעם אחת, כאשר העדיפה אינטרסים זרים, אישיים או סקטוריאליים על טובת הציבור, הייתי מקבל ומבליג. אולם, למן עסקת ג'יבריל, הזכורה לרעה, שעשה רבין, דרך הבריחה מלבנון של ברק, עסקת טננבאום של שרון ועסקת שליט של נתניהו, פועלת ישראל מתוך טשטוש חושים וזחיחות דעת מרגיזה.
בעסקות השבויים הימרה על חיי רבים בתמורה לשחרור יחידים. הפעם בעסקת אזריה, הקריבה את היחיד למען שביעות רצונם של רבים שאינם ראויים לכך. זו התנהלות אופיינית למציאות של אי-הסדרה מובנית, שבמקרים רבים מדי מבטאת קלות דעת משולבת בנוחיות פוליטית. ראשי-
ממשלה נמנעים מחיזוק מעמדה של המועצה לביטחון לאומי, בכדי לשמור לעצמם "חופש פעולה נרחב" שמשמעותו מילים מכובסות לתיאור "שיקולי גחמות" פרי אילוצים רגעיים. באותו אופן ומאותן סיבות אנו בוחרים לנהוג כך בנושאי התיישבות, בהפרדת רשויות אפקטיבית ובטיפול בגייסות החמישיים הפועלים בתוכנו. באותו הקשר מתעוררת גם השאלה לאן חותר הנשיא ריבלין הא-פוליטי כביכול, כאשר הוא מביע התנגדות לחוק ההסדרה. היכן סבר שהוא ממצב עצמו בציבור בהתבטאויותיו הפומביות בנושא?
2 אני מקווה שלפחות האמין שמעשהו נכון ולאו-דווקא פופוליסטי. לדעתי, טעה הנשיא בדבריו ובהנמקותיו לפחות שלוש פעמים: בהתייצבותו נגד ההסדרה בחוק, כשקיבל קביעות של החוק הירדני שהיה חוק כיבוש פר-אקסלנס ודחה מפניו חוק ישראלי דומה וכאשר ביקש להציב אזרחים ישראלים ומי שאינם כאלה במעמד חוקתי שווה.
אכן, יש לישראל התחייבויות בינלאומיות מתוקף היותה חברה באו"ם ומתוקף חתימתה על אמנות בינלאומיות בנושאים שונים. אולם, התחייבויות בהסכמים מושתתות על הדדיות בביצוע, וחתימה מרצון איננה אילוץ בלתי-חוזר. אעל-פי שאיננו ארה"ב או רוסיה, מבחינה מוסרית איננו נחותים מהן כהוא זה, ומותר לישראל ואפילו חובה עליה, למצער לאזן בין ההתחייבויות הבינלאומיות כלפיה לבין אלה שלה כלפי הקהילה הבינלאומית. כאשר המאזן מורה חוסר-סימטריה מוחלטת, אין שום קדושה בתאוריות שביסוד אמנות שאינן מקוימות הדדית הלכה למעשה. מול מערכת בינלאומית שמכריזה על הציונות - תנועת התחיה הלאומית של העם היהודי בעת החדשה - כ"
גזענות", ומחצית מהארגונים המסונפים אליה או יותר מגנים את ישראל בסיטונות מטעמים פוליטיים גרידא, איננו צריכים לקדש את החוק הבינלאומי, אלא לבחון את מידת השכל הישר שאנו מפעילים כשאיננו פורשים מאמנות אלה, או משעים חתימותינו עליהם. יש לנו מספיק דוגמאות ל"אליבי" במדינות אחרות וצריך להשתמש בהן. בכל מקרה, נשיא מדינת-ישראל, הוא הנציג שלנו כלפי חוץ ולא להפך. הוא איננו מקל החובלים של התקשורת השמאלנית המתלהמת והגלובליסטית, הרואה עצמה אזרחית העולם ונוגשת בחדווה בחלוצים המיישבים את ארץ-ישראל. אני מקווה שהוא אינו "מתחשבן" על גבנו עם נתניהו על שפעל נגד בחירתו לנשיא. היה ויתברר אחרת, יאבד את מעט הרצון הטוב שנותר כלפיו בציבור על שפע התבטאויותיו האומללות מאז נבחר לנשיא.
אינני מקבל את הפרשנות הגורסת שמה שהנחה את הנשיא בדבריו הוא החוק במדינת-ישראל. החוק, לרבות חוקי-היסוד, הם פרי עבודתה של הכנסת ומיהו שעומד בעניין זה מעל לכנסת? - ריבלין, כמה שופטים בבג"ץ שחלק מהם יהיה בקרוב אזרחים מן המניין, פוליטיקאים זרים שנטלו לעצמם זכויות לא-להם, אירגוני-זכויות סקנדליסטים?! אין במדינת-ישראל חוק "קדוש" מפני שמדינת-ישראל החליטה שהיא אינה מאמצת את חוקי התנ"ך כלשונם.
את כל החוקים בה, יהיה מקור השראתם אשר יהיה, מחוקקים ומפרשים אנשים, וכך יש להתייחס אליהם. אין להגזים בחקיקה ובשינוי חוקים, אבל גם אין להיבהל מכך כשזה צורך השעה.
פרשת אזריה, פרשת אום אל-חיראן וחוק ההסדרה, הם שלוש פנים של קריאת השכמה לכנסת ולממשלה להתעורר ולהתרחק ממשטר האי-הסדרה השורר בחלקים רבים מתחומי החיים שלנו, בטרם נאבד משילות ושליטה. הנפגעים באום אל-חיראן הם ככל הנראה תולדה של אלימות רבה מדי מצד השוטרים. אלימות זו, לפחות בחלקה, היא תולדה של אלימות התושבים הבדואים כמעט בכל אירועי הפינוי וההריסה שהוצאו נגדם. המשטרה אינה צריכה לברוח מן העובדות אלא ללמוד לקח, וגם התושבים ומנהיגיהם אינם יכולים לברוח מחלקם באירוע. בשורה התחתונה,
שני הדברים גם יחד נובעים מרפיון הידיים ותרבות הניהול של ממשלות ישראל, וממדיניות אי-ההסדרה שהיא אם כל חטאת. חוק ההסדרה הוא תיקון מינורי של בעיה מז'ורית, וככזה הוא חיובי ביותר. אם יימצא על דרך היישום שיש לתקנו, יש לעשות זאת ללא דיחוי אך מבלי לסרסו.
שלוש הפרשיות הגדולות האחרונות: עמונה וחוק ההסדרה; אזריה ודין חייל שסרח; והפינוי באום אל-חיראן בנגב - הן פנים של אותה תופעת נורמה ממשלית לקויה; אסור לחכות לפעם הבאה. כל אירוע נוסף יביא לאסקלציה חדשה במתן עדיפות לשלטון הרחוב על השלטון הנבחר, וזו סכנה לאומית.
