לאן נעלם יום האם

בהיותי ביסודי נתבקשנו לכתוב חיבור על אם לכבוד יום האם הזכור לטוב. אני אישית לא כל כך הצלחתי. אמא. אימא היא זאת שדואגת לנו ועושה מה שצריכה כל אם לעשות? לא? מה הרבותא בכך? ומה כבר יש לכתוב על זה? זהו תפקיד שלה. לכך נוצרה... ואנחנו מסכימים לקבל...

אבל אחד החיבורים המרגשים בבית הספר, נכתב על-ידי בת כיתה בוגרת והוא היה מרגש כל כך שכל בית הספר דיבר על כך והוא זכור לי כמה שגרם לי להביט אחרת על אמי. או יותר נכון – לראות אותה! ממש אותה עצמה.

וזו הייתה חוויה מרגשת ובונה מאוד. ההבנה שיש לי בבית אדם כה מרגש ומיוחד שעושה עבורי כה הרבה ומקבלת כה מעט... דמות שהכל מדברים בשבחה. האמא. ושזכיתי!!

מאז עברו שנים ותהפוכות ביחס בת-אם. גיל העשרה וגרורותיו ואחר כך, כמה מופלא – השתנתה אמי כל כך והפכה לאדם רגיש ומכיל, משקיעה וטובת לב, יפה ונהדרת. או אולי אני היא שבגרתי, השתניתי...

המשנה הזוגית

אמי ע"ה, אישה שהקדישה את כל חייה לביתה, לילדיה ולא רק שלא צויין הדבר, כי אם נשמעה ביקורת. כפי שהי נשמעת בכל מקום גם היום. כי אימא כידוע צריכה לשרת את הילדים.
אימא צריכה לדאוג שיהיו שמחים ועסוקים ושיצליחו. זהו תפקידה וזוהי חובתה.

ואם חלילה לא הייתה ממש, אבל ממש מושלמת, היא נדונה לביזיון ולהעמסת הררי אשמה.
כי מי אם לא אימא אשמה בכל? ועל כך כתב שלמה המלך: "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו". כשהבן מצליח - האב גאה. אך כאשר נכשל הבן חלילה – תוגת אמו. כי מי אשם, אם לא היא?

אני מביטה בשכנותי הצעירות. אימהות למשפחות מבורכות. נשים ואימהות רגועות ומטופחות. מטפחות את ביתן, את ילדיהן, נושאות בכאבים, בקשיים ועושות זאת במלוא כוחן ועדינותן.
וגם זוכרות להיות נחמדות לבעליהן, כי כך אומרת "המשנה הזוגית". בעל בא הביתה עייף. קבלי אותו בחיוך, רעננה ויפה וטובה. שישמח. את הרי ישבת כל היום ונחת לך. קראת, וצפית בסרטים, טיילת עם חברות וילדייך – הם הרי גדלים מעצמם. כפרחי שדה. נס שכזה.

וזה באמת בסדר שהפכו את זה ליום המשפחה. זה מובן וזה עונה על בעיות רבות בחברה מבחינה הורית. אך אל תשכחו את האם! כל יום ולא רק יום בשנה. החזירו לה את הכבוד המגיע – ומגיע! - לאימהוּת המכילה, הרגישה, המשקיעה והנהדרת.

תנו לאימא כוח! כי אימא עם כוח היא בריאות נפשית לילד.