אתם רוצים לדעת מי יוצא הכי רע מהדוח? תסתכלו על התגובות. ככל שהמבוקר תוקפני יותר, סימן שהוא יוצא רע יותר. בני גנץ מבטל בהתנשאות ובזלזול את תוקפה של הביקורת ואף טוען שהיא אינה לגיטימית. משה יעלון חוזר וטוען שאיום המנהרות הוצג כהלכה, שהביקורת תורמת לניפוחו של איום זה ושאם שרי הקבינט לא הבינו – זו אשמתם. בנימין נתניהו טוען גם הוא שהאיום הוצג כראוי.

זה בדיוק היחס בין השלושה גם בנוגע לחומרת הביקורת. יעלון וגנץ, שיש הרואים אותם כמועמדים אפשריים לראשות הממשלה, סופגים מהלומה כבדה כמי שבעצם הוליכו שולל – במתכוון או שלא במתכוון – את הקבינט, ואף התעלמו מהוראות מפורשות של ראש הממשלה. אחריותו של נתניהו כבדה גם היא, אם כי פחות מזו של השניים האחרים; אבל הוא כבר בתפקיד וקשה לדעת כיצד השילוב של ביקורת זו עם החקירות הפליליות נגדו ישפיע על הישרדותו.

עוד נקודה לגבי נתניהו. הוא מנסה ועוד ינסה לגלגל את האחריות לכתפיהם של יעלון וגנץ. נכון שהשניים לא יכולים להתחמק ממנה, אבל הבה ונזכיר מה אמר נתניהו עצמו בזמן אמת. בעיצומו של המבצע הוא הכריז: "האחריות העליונה לבטחונם ולשלומם של אזרחי ישראל היא עלי כראש הממשלה". ואילו המשפט השלישי שלו במסיבת העיתונאים עם הפסקת האש היה: "כראש ממשלת ישראל אני נושא באחריות העליונה לביטחון אזרחי ישראל". האחריות הזאת, מר נתניהו, אינה רק כאשר נדמה לך שהשגת ניצחון גדול.

אם כבר הזכרנו את דבריו של נתניהו באותו מועד – הנה עוד בלוף: "השמדנו את מערך המנהרות ההתקפיות שהוא בנה במשך שנים". המבקר מגלה, כי רק מחצית מן המנהרות הושמדו או נוטרלו. ונזכיר, שהחמאס חזר לחפור במלוא הקצב, בעוד ישראל מתקשה למצוא מענה לאמצעי הפרימיטיבי הזה. ושלא תחשבו שרק נתניהו בילף באותו ערב. יעלון הכריז ש"האחריות על בטחונם" – של תושבי עוטף עזה – "היא שלנו". וזה אותו שר ביטחון שקיצץ בצורה חדה בכל האמצעים שנועדו להגן על היישובים, כפי שחושף המבקר. ואילו לגבי דבריו של גנץ – אתם מוזמנים לקרוא ולהשוות למציאות שמתוארת בדוח המבקר.

חשוב לומר שגם נתניהו וגם יעלון משקרים כעת במתכוון. הציטוטים שמביא שפירא ברורים ומדברים בעד עצמם. איום המנהרות הוזכר על ידם בצורה ספורדית, במשפט פה ומשפט שם לאורך שנה וחצי. וזה כאשר גם נתניהו וגם יעלון הגדירו אותו כ"איום אסטרטגי" – מה שמגחיך את טענתו של יעלון כעת, כאילו מדובר באיום שאין צדקה לניפוחו והעצמתו. במובן מסוים, ההתנהלות הנוכחית של נתניהו ויעלון מטרידה עוד יותר מזו שמתוארת בדוח. נניח שאז הם טעו בשיקול דעת; כעת הם מכזבים ביודעין וחושבים שכולנו אידיוטים.

המנצח הגדול מהדוח הוא נפתלי בנט. המבקר מראה בצורה חד-משמעית, כי הוא היה היחיד שדרש במשך חודשים לקיים דיון אסטרטגי על עזה ולקבל תשובות על איום המנהרות. יעלון יכול לטעון עד מחר שמדובר ב"פוליטיקה"; ההאשמה המופרכת הזאת רק מוכיחה שוב עד כמה שהוא בלחץ. בנט קלט מהשטח שמדובר בבעיה קשה שאינה מטופלת, והוא הלך לשטח משום שצה"ל ויעלון לא מסרו את המידע לקבינט. אל תתפלאו אם יימצא מי שישווה אותו לוינסטון צ'רצ'יל, שאסף מידע משלו על התעצמותה של גרמניה בשנות ה-30.

אם לשפוט מה שקראנו בימים האחרונים, שני העיתונים הגדולים יסקרו את הדוח בהתאם להטיות הקבועות שלהם. ידיעות אחרונות ידגיש את אחריותו של נתניהו ויצניע את זו של יעלון וגנץ. ישראל היום יעשה בדיוק את ההפך. המוזסים ישבחו את בנט, האדלסונים יגנו אותו. כמו בהרבה מקרים בעבר, מומלץ לקרוא את שניהם או לקרוא אף אחד מהם. מי שיקרא רק אחד – יקבל בכל מקרה רק מחצית מן האמת. מותר לשער, שאנחנו ניצבים בפני רגע שפל נוסף של התקשורת הישראלית.

ברמה המוסדית והרוחבית, הדבר המטריד ביותר בדוח הוא שמדובר שוב בחולאים שאנחנו מכירים מאז מלחמת יום הכיפורים ואשר עולים לנו בדם רב. הדרג המדיני לא מקבל מהדרג הצבאי את כל המידע משום שלצה"ל יש בלעדיות על מסירתו, פערי מודיעין לא מוצגים למקבלי ההחלטות, אין תוכניות מסודרות ומספקות להתמודדות עם האיום. זה גם מה שהתגלה במלחמת לבנון השנייה ומה שהתריעה עליו ועדת וינוגרד – ואותם כשלים עדיין איתנו.

זה מייאש. האם מדובר בגזירת גורל? האם המבנה השלטוני בישראל אינו מאפשר לתפקד כהלכה? האם זוהי התוצאה של מצב בו שר הביטחון של היום הוא הרמטכ"ל של אתמול, והרמטכ"ל של היום שואף להיות שר הביטחון של מחר? האם אף ראש ממשלה אינו מסוגל או אינו רוצה להפוך את המועצה לביטחון לאומי לגוף שיאתגר את החשיבה של צה"ל? ובעיקר: האם זה מה שנשמע גם אחרי המלחמה הבאה?