שונאים סיפור אהבה בסטודיו

סטודיו יורם לוינשטיין לקח על כתפיו את העלאת הסיפור הכה נוקב, שכל משפט בו הוא משפט מחץ, שנוגע בורידים של כולנו: אנו הצברים שלא חשנו דבר ממה שמתואר בו. העלילה המתרחשת ונעה בין לוקיישנים כה רבים, לא מאפשרת לבמת הסטודיו לעשות מה שסרט עושה, ואפילו לא תיאטרון רפרטוארי נתמך. (היא עלתה בזמנו בתיאטרון גשר, ועיבודו גם כאן נעשה בידי יבגני אריה המנהל האמנותי ורועי חן הדרמטורג של תיאטרון גשר). לכן, התפאורה מצומצמת מאד: בין היתר - שולחן, כסאות ומיטה זוגית, שמוכנסת ומוצאת לפי הצורך.

העושר הבימתי כאן מצוי כמובן בסיפור, ובמשחק המשובח והפורץ בכנותו של כל השחקנים, בבימוי של ניר ארז, שהיה חייב להתחשב בתנאים האוביקטיבים. מכאן רגעי ההמתנה האפלולים בין סצינה לסצינה. אך הסיפור כובש את הלב על חיי האהבה של הסופר היהודי הרמן ברודר (דורון בלנק הנפלא, שחקן עם אישיות דומיננטית), על שרידותו בשנותיו הראשונות בניו-יורק כעיתונאי קטן, על אהבתו במקביל לאשתו הגויה לעוד אישה, שגם היא נשואה כמוהו, עבורה הוא שוכר חדר לשניהם יחד עם אמה, בעוד אשתו מצויה ברובע אחר בניו-יורק. הסיפור אינו מצטמצם בכך. אשתו הגויה, שהייתה בפולניה המשרתת בביתם, מאוד משתדלת להדק את קשריהם, ומתגיירת. לה הוא חייב את חייו, כי בשואה היא הסתירה אותו ובכך הוא ניצל. על אשתו הראשונה שם, כל שידע הוא שהיא נורתה ונהרגה בידי הנאצים, וכך גם שני ילדיהם.

ההפתעה הגדולה מתרחשת, כמו בסיפור בידיוני, כשאשתו הראשונה מופיעה בניו-יורק, ומסתבר שלא מתה אך עברה את המלחמה בסיביר. הדרמה מתעצמת כשהוא נתון בצבת רגשותיו לשתי הנשים - הראשונה שקמה לתחיה והשלישית, שמתגרשת מבעלה ומצפה שהם ינשאו. לעומת זאת, את הגויה (טובית סמאי שמקפידה על הנקיון והסדר כמו שעשתה בפולניה) אותה אינו יכול לעזוב בגלל מחויבותו. השלישית - מאשה (לורן פיטארו הסקסית ושופעת הרגש, שבסצינה האחרונה שלה כובשת את הבמה ומוכיחה יכולות דרמטיות חזקות), מנסה ללכוד אותו משום שהיא (כביכול) בהריון, אך הדימום שלה הופך לה לרועץ, כשהיא מסיימת את חלקה בחייו.

לאה מנקס כשפרה פועה, אמה של מאשה, עושה תפקיד מאוד כנה ומיוחד ושונה ממשחקם הדרמטי האכספרסיבי של היתר. יש בה משהו מחובר לקרקע, המאזן את כל מעגל הטירוף בו נתונים גיבורי הסיפור; כמו גם הופעתם המרעננת מאוד של נדב שמה יפה התואר בעל יכולת ההבעה החודרת, בתור הרב למפרט וגם כבעלה של מאשה, ליאור טורצ'ינר. שני תפקידים כה שונים שמעידים על יכולת רבגוניותו במשחק. וכן ניב חביב החמוד והעסיסי כנתן פשלס, ר' אברהם, וכן כרופא - כולם דמויות יהודיות טיפוסיות עסיסיות, כשלל הטיפוסים המאכלסים את הדרמות של בשביס זינגר ומתהדרים בהם.

הדמות שמשכינה שלום וסדר בכל הבלגן הרומנטי הזה, היא דווקא דמותה של תמרה, האישה הראשונה שבסרט גילמה אותה אנג'ליקה יוסטון. היא לא תובעת את הרמן לעצמה. להפך. היא דורשת ממנו שיחזק את הקשר עם אשתו השנייה, הגיורת ידוויגה, כי היא באמת בהריון, וכך יש סיכוי להמשיך את השושלת, חרף ילדיו הראשונים שנרצחו. החיבה שתמרה (רוני סבג המצוינת והתמירה)מעטירה על ידוויגה נוסכת את השלווה שהרמן היה זקוק לה. ולבת הקטנה שנולדת קוראים מאשה, ע"ש אהבתו שחייה קופדו).

הפקה יוצאת דופן במסר החשוב שבה - גם אם אין רואים בה את השואה - היא מצויה היטב ברקע, והלקח הנלמד מהמחזה הוא: שכפי שקורה כיום בכל רחבי העולם - הפוגרומים ושנאת היהודים נמשכים, לכן הלקח הוא אחד ויחיד: רק בארץ ישראל תקום לנו תקומה. הביצוע המרשים של הקאסט המעולה העושה את המלאכה בצורה מאוד מרשימה ונוגעת ללב תומך בלקח הזה. מכאן לוואי וההצגה תעלה בפני תלמידי תיכון וצעירים שראוי שיתעשרו בידע ובלקח המושכל שבה.