השיעים נוהגים להצליף בעצמם עד זוב דם במהלך יום העשוראא, המציין את יום מותו של האימאם חוסיין בן עלי בטבח שהיה בכרבלא. היהודים הרבה יותר מתוחכמים. במקום להצליף בעצמם הם אוהבים להצליף בחבריהם, בעיקר בפוליטיקאים להם מותר להדביק כל דבר אפשרי, ולהבדיל - בקציני צה"ל, שלא תמיד מותר להם להשיב. אצל השיעים זה קורה אחת לשנה, אצל היהודים אין שום מיגבלת זמן.
פסטיבל דוח
מבקר המדינה על מבצע צוק איתן נמתח (לא במקרה) על פני כשישה חודשים. התענוג לחבוט בראש ה
ממשלה נתניהו, בשר הביטחון בעת המבצע (יעלון) ובצמרת צה"ל, היה כה גדול, עד שאמצעי התקשורת השונים התחרו ביניהם מי ידליף עוד פירור מסמר שיער מהדוח הצפוי, ולעזאזל האמברגו שקובע החוק. כבר מזמן לא הייתה למשרד מבקר המדינה עדנה שכזו.
הגילוי הסנסציוני ביותר של דוח המבקר, המעלה חשד עמום שמישהו ממחברי הדוח בילה תקופה ארוכה מחייו בצידו האפל של הירח, מתייחס לטענה ששום חלופה מדינית אסטרטגית לא הוצגה בפני הקבינט בשאלה מה צריכה ישראל לעשות לגבי רצועת עזה.
השאלה הזו קסמה נורא לאמצעי התקשורת. סוף-סוף אתגר לגיטימי של מוסד רציני המטיח אצבע מאשימה בראש ממשלה מחדליסט. ההתלהבות הייתה כה גדולה עד שאיש לא עצר לרגע כדי לשאול, מתי בכלל נערך דיון כזה ובאיזה ממשלה אם בכלל?!
לפני מלחמת לבנון השנייה (2006)? לפני מבצע
עופרת יצוקה (2008/9)? לפני מבצע עמוד ענן (2012)? אבל נעזוב לרגע את סידרת המלחמות המוגבלות הזו שניהלה ישראל.
מה לגבי פינוי גוש-קטיף (2005)? איזה דיון אסטרטגי נערך בממשלת שרון לפני עקירתם מבתיהם של 10,000 מתיישבים והפקרת הרצועה לשלטון כנופיות החמאס? איזה רווח מדיני השיגה ישראל ממהלך חד-צדדי זה?
הלאה.
איזה דיון אסטרטגי רציני, אם בכלל, קדם לחתימה על הסכמי אוסלו (1993)? אחד המהלכים המדיניים שרבים רואים בו כיום מהלך שהוא בכייה לדורות, כזה שבמסגרתו יובאו ארצה מתוניסיה כנופיות אש"ף בראשות ערפאת, שעה שהיו בשפל כוחם אחרי תמיכתו של ערפאת בסדאם חוסיין.
איזה דיון רציני בשאלה כה קריטית יכול היה בכלל להיערך בתוכנית שנרקמה בחשאי, בנורווגיה, ע"י חבורה של פנטזיונרים בראשות פרס ז"ל וביילין, כאשר ראש הממשלה
יצחק רבין ז"ל בעצם נגרר אליה.
בספר זכרונותיו שפורסם לאחרונה, כתב ד"ר אל"ם (מיל') זק נריה, מי שהיה יועצו המדיני של רבין באותן שנים, "שערותיו של רבין סמרו כאשר אנשי פרס הציגו לו את סיכומי המו"מ עם הפלשתינים". קבוצת אנשים מנהלת מו"מ חשאי גורלי על עתידה של ישראל, ראש הממשלה מודע רק באופן חלקי למגעיה, לכנסת אין מושג על מהלכיה, ואח"כ נחתם
הסכם אוסלו שעד היום אין אומדן סופי מוסכם של מספר הקורבנות שגבה מאתנו. אבל מה כל זה חשוב. העיקר שהתקשורת התמוגגה אז, ואיש לא שאל מי דן ומתי, ושום מבקר מדינה לא ביקש לחקור.
בחזרה לדוח המבקר על צוק איתן. ככל שהתקרב מועד הפרסום הרשמי, התברר לאכזבתם המרה של הפרשנים למיניהם, כי נתניהו איננו המותקף הבלעדי בדוח, וכי לצידו על ספסל הנאשמים של המבקר, הושיב המבקר גם את הצמרת העליונה של צה"ל בעת המבצע. החל ברמטכ"ל רא"ל
בני גנץ וכלה בראש אמ"ן אז, אלוף
אביב כוכבי.
הציבור הרחב שממילא איבד חלק גדול מהעניין במתרחש בגלל העיסוק החטטני האינסופי, סלד ברובו מן ההתנפלות על בכירי צה"ל. לא פלא שמישהו בעתון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, התבכיין לאחרונה, שהסאגה המרתונית רק מסייעת לביבי...
התקשורת עצמה התייחסה לדוח, עם פרסומו הרשמי, על-פי נטייתו הפוליטית של כל ערוץ או
עיתון. אלה, ששנאתם לנתניהו היא אובססיבית, החליטו כי לא יחמיצו אפילו יום אחד של פרסום, מבלי שיטווחו בליסטרה כלשהי לכיוון האויב (כן, מותר בהחלט להשתמש במושג הטעון הזה, אויב, בהקשר שלפנינו). במובן זה לא היו ל
ערוץ 10 שום מתחרים.
כאשר התבקש למשל הכתב הצבאי (הצבאי!) אור הלר לדווח על ממצאי הדוח, הוא ירה מיד לכיוונו של הגנרל ביבי. האמת, בכלל לא מפתיע. הלר הרי הכריז על עצמו לפני זמן מה
"אני ליברל!". אלה, שמתביישים במושג שמאלן, מעדיפים להסתתר מאחורי שם הקוד בעל הניחוח ההומאניסטי ליברל.
מה שמעורר התפעלות בערוץ 10 הוא ההתייצבות הכמעט קרנפית של בכירי הערוץ לצד האג'נדה הפוליטית שלו, שהיא אנטי ממשלת הליכוד, אנטי ימנית ואנטי מתנחלית. מה הפלא שככזה הפך לאהובם של רבים ממבקרי הטלוויזיה.
לפני כמה שנים, כשלצידו של
ירון לונדון באולפן עוד ישב
מוטי קירשנבאום ז"ל, נערך דיון בהשתתפות כל הצוות הפוליטי של ערוץ 10 (
רביב דרוקר,
עמנואל רוזן,
נדב פרי) בתוצאות הפריימריז בליכוד. המשתתפים לא הסתירו את דעתם השלילית מהעובדה שלרשימת הליכוד לכנסת נבחרו רק מועמדים
("עשבים שוטים"! כך הם כינו אותם), שאיש מהם לא אימץ את האג'נדה הפוליטית של ערוץ 10. חוצפה שכזו.
בערוץ 2, שכמובן אין לחשוד בו באהדת-יתר לשלטון, נותח דוח המבקר מכמה זוויות, עד שלסיכום הדיון התייצב הפרשן אמנון אברמוביץ... מי שמכיר את הלך מחשבתו יודע, כי גם אם על הפרק תעמוד מצוקת מגדלי הפרחים בעמק חפר, הוא יביא אסמכתא לאשמתו של ביבי במשבר.
כמובן שגם הפעם לא איכזב אברמוביץ. הוא התמקד באותה הערה של המבקר (אליה התייחסתי בהרחבה קודם), ועל פיה נתניהו אשם בכך שלא הציג בפני הקבינט שום חלופה מדינית אסטרטגית לגבי הטיפול בעזה, מה שהיה מונע אולי את הפעלתם של מהלכים צבאיים.
אם תרצו, כאן יצא המרצע הפוליטי מן השק. ואין זה מקרה שדווקא פרשן כאברמוביץ' - שכל אבחנותיו הפוליטיות נגזרות מזהות נשואי פרשנותו - התמקד בנקודה זו. אחרי הכל, היה זה האדמו"ר אברמוביץ, שבזכות פינוי גוש-קטיף העניק לאריק שרון תואר אתרוג ותעודת יושר לכל החיים.
פתאום החלו לצאת מהחורים ארגוני השמאל השונים לזכויות אדם. אלה שאין להם מילה להגיד על שני האזרחים הישראלים המעורערים בנפשם שעברו את הגבול והחמאס מסרב לדווח על מצבם. אלה הארגונים, שלא השמיעו אפילו קול איוושה של מחאה, מול סירוב החמאס להחזיר את גופות החיילים הנעדרים,
אורון שאול ו
הדר גולדין ז"ל.
לעומת זאת, ידקלמו נציגי הארגונים הללו בלי להסמיק ובלי למצמץ, מעל כל במה מפרגנת, שתעמיד להם התקשורת הישראלית, את מצוקת תושבי עזה, הסובלים מהיעדר מי שתייה באשמת ישראל (למה צריך החמאס לקדוח בארות חדשות בתרומות שהוא מקבל, האם לא עדיף לקדוח עוד כמה מנהרות?). צדיקי החמאס מלאכתם נעשית בידי אחרים.
ח"כ
זהבה גלאון כבר גילתה מיד מי האשמים באסון ההומניטרי המאיים על תעשיית המנהרות והטילים, ובלשון הביבים שלה
כינתה את נתניהו, יעלון וגנץ "חדלי אישים". מישהו כנראה מתגעגע לפינוי גוש-קטיף - מועד ב'. בשלב זה תסתפק גלאון בפינוי שדרות.
