ביום חמישי שעבר (2.3.17), לקראת השעה 15:00, סיים נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, דיון ארוך ודרמטי על עתידו של העיתון גלובס. שעה וחצי לפני כן הוא שלח את איש העסקים היהודי-רוסי דוד דוידוביץ ופרקליטו, עו"ד שמוליק קסוטו, להתייעצות של חצי שעה. אורנשטיין אמר להם, שאם דוידוביץ רוצה לשפר את הצעתו - שעמדה אז על 102 מיליון שקל - זהו הזמן.

השניים חזרו וההצעה הועלתה ל-106 מיליון שקל - כמו זו של משפחת בר-און. הכונסים אמרו שהצעת בר-און עדיין עדיפה, ואורנשטיין הוציא ממשפחת בר-און הבטחה שלא לפטר עובדים (ולא רק עיתונאים) עד סוף 2017. "יידחה לעיון ולמתן החלטה", קבע אורנשטיין בסוף הדיון. התחושה הייתה שהעיתון יימכר לעדנה ואלונה בר-און, אלמנתו ובתו של המו"ל המנוח חיים בר-און. ההערכה הייתה, שאורנשטיין - הידוע ביעילותו - יתן את החלטתו תוך יומיים-שלושה, אולי אפילו בו ביום.

במקום זאת, הודיע דוידוביץ ביום ראשון בבוקר (5.3.17) שהוא מעלה את הצעתו ל-110 מיליון שקל. אורנשטיין ביקש את תגובת הכונסים, ואלו אמרו שבמצב זה - הם ממליצים למכור לו את העיתון. אבל מה בעצם קרה כאן? אורנשטיין הרי נתן לדוידוביץ הזדמנות אחרונה, הוא קם מכסאו והודיע שישלח לצדדים את החלטתו. היה דיון במעמד כל הנוגעים בדבר ובסיומו היו על השולחן שתי הצעות והמלצה לקבל אחת מהן. זה לא היה הליך של התמחרות - הכונסים אמרו שבמקרה זה אי-אפשר לנהל אותה, ואורנשטיין לא חלק עליהם. זה גם לא היה הליך של הגשת הודעות בכתב לבית המשפט, אלא דיון פרונטלי.

ומה עכשיו? האם בר-און יכולה להשוות את ההצעה של דוידוביץ או לעלות עליה? ואם כן - למה שדוידוביץ לא יוכל להציע עוד מיליון או שניים? אם העיקר הוא התמורה לנושים - אפשר לכאורה למשוך את ההליך עוד שבוע ועוד חודש ומי יודע עד מתי. וכל זה - נדגיש שוב - אחרי שאורנשטיין אמר שזהו הזמן וזהו המקום לתת את ההצעה הטובה ביותר, הוא סיים את הדיון והבטיח החלטה.

נאשמים וסניגורים לא מתייצבים

אין מנוס מהתחושה, שמדובר בקרקס. אורנשטיין - אחד השופטים הטובים ביותר בישראל - שגה כאן בטעות המשותפת להרבה שופטים בכל סוגי ההליכים: הוא שכח שיש גם עניין של כבוד בית המשפט, כבוד הצדדים וכבוד ההליך. גם אם אורנשטיין לא יקבל את הצעתו של דוידוביץ, גם אם יקבע שלא יכול היה להגיש אותה אחרי הדיון - הרי שעצם ההתייחסות אליה יצרה את אותה תחושה לא נעימה ולא מכובדת.

תחושת הקרקס אינה מתחילה ואינה נגמרת בהליכי פירוק וכינוס, עליהם אומר גורם המכיר אותם היטב, ש"בשוק הכרמל מתנהלים בצורה יותר מסודרת". הח"מ, שמבקר דרך קבע באולמות בכל הארץ ובכל הערכאות (למעט משפחה), נתקל בתופעה הזאת על בסיס יום-יומי. המשותף לכל הדוגמאות שיובאו כעת: חוסר כבוד של השופטים לעצמם ולמערכת שהם משרתים.

• בשעות בהן התחוללה הדרמה בתיק גלובס, ביקרתי בבית המשפט לתעבורה בחיפה. בתוך פחות משעה היה על השופט לבטל שני פסקי דין שניתנו נגד נאשמים שלא התייצבו, כאשר בדיעבד טענו אחרים שהם אשר נהגו ברכב לו ניתן הדוח. כלומר: הנאשם לא טרח לבוא, ואחר כך התבזבז עוד זמן כדי לתת פסק דין נגד מישהו אחר. בקיצור: פסקי דין יכולים להיות שווים כעפרא דארעא, ולהתבטל על בסיס תצהיר - שאינו גורר חקירה כלשהי - ולפיה האשם הוא בכלל אדם אחר.

• בימים המוקדשים להקראת כתבי אישום - גם בתעבורה וגם בתיקים פליליים - קיימת תופעה נרחבת של נאשמים וסניגורים שאינם טורחים להתייצב. מה עושים להם השופטים? כלום ושום דבר. לפעמים מוציאים צו הבאה לנאשם, אבל אם בכלל המשטרה מיישמת אותו - זה לוקח כמה שבועות, ואז הוא מקבל "נו נו נו" מהשופט התורן ונשלח לביתו בצירוף אזהרה. ואם מדובר בעורכי דין - בהם איש אינו נוגע, למרות שניתן להטיל עליהם הוצאות אישיות. כלומר: הזימון למשפט הוא המלצה בלבד, והחובה המקצועית של עורך הדין היא אופציה בלבד. וכל זה - בשל הימנעות בתי המשפט מלפעול נגד תופעות אלו.

• אחרי אולם התעבורה, הגעתי לאולם בו נדונו תביעות קטנות. אחד התובעים לא התייצב ובית המשפט דחה את תביעתו - עם כוכבית קטנה: אפשר להגיש בתוך שבוע בקשה לביטול פסק הדין. במקרים רבים בקשות כאלו נענות, וכך בית המשפט שוב עושה צחוק מעצמו, נותן פרס למי שמזלזל בו וגורם הוצאות למי שבא בזמן שנקבע.

גמישות יתרה ביחס אל הזמן

• בכלל, בתי המשפט מתייחסים אל הזמן בגמישות יתרה. זה מתחיל משופטים שמאחרים ברבע שעה במקרה הטוב ובשעה במקרה הרע, ובכך משדרים לצדדים שהעסק לא ממש רציני. וזה מוביל, כמובן, לכך שהצדדים ועורכי דינם מתנהלים באותה צורה מזלזלת, תמיד ללא תגובה כלשהי מצד השופטים. לכל היותר יש איזו הערה, ובזה נגמר הסיפור. על הטלת הוצאות או על מתן פסקי דין במעמד צד אחד, כמעט איש אינו חושב.

• בזבוז הזמן בא לידי ביטוי גם בבקשות חוזרות ונשנות לדחיות של הגשת מסמכים ושל דיונים. יש נוהל של הנשיא אשר גרוניס שנועד למנוע דחיות כאלו, אבל כמעט איש אינו מקיים אותו. באחריות נושאים אך ורק השופטים, שנעתרים כמעט אוטומטית לבקשות הדחייה וכך מוסיפים עוד סחבת לזו הקיימת ממילא בשל הריבוי הבלתי-נסבל של ההליכים.

• אתמול פרסמנו כאן החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט שניתנה נגד רשות מקרקעי ישראל. ההחלטה הזאת באה אחרי שהרשות לא קיימה צו במשך למעלה מחודשיים, ועוד נתנה לה זמן להתעשת. במקום לפעול מיד נגד מי שלא מקיימים החלטות שיפוטיות, מורחים את הזמן.

• למרות פסיקה חד-משמעית של בית המשפט העליון, בתי משפט לעניינים מקומיים וגם בתי משפט מחוזיים מאפשרים להכשיר בדיעבד עבירות בנייה, כולל כאלו שבוצעו במצח נחושה במשך שנים על שטחים נרחבים והכניסו סכומים נאים לכיסיהם של העבריינים. יתרה מזאת: בתי המשפט נותנים לעבריינים עוד הזדמנות ועוד ארכה, על חשבון שמירת החוק והאינטרס הציבורי.

השורה התחתונה: מדי יום ומדי שעה, שופטים הופכים את ההליך לקרקס אחד גדול. יש בו לוליינים, בדמות מי שמפגינים גמישות יוצאת דופן בנוגע לזמנים ולסדרי הדין. יש בו ליצנים, בדמות מי שעושים צחוק מהחוק ומהתקנות. יש בו חצוצרנים ומתופפים, בדמות מי שעושים הרבה רעש שאין מאחוריו עשייה כלשהי. הדבר היחיד שאין בו זה מאלפים: כאלו שיכריחו את כל המצויים בזירה להתנהג בצורה מיושבת ומסודרת.

זוהי מערכת המשפט שרואה האזרח הישראלי מן השורה - לא את פסקי הדין של בג"ץ ולא את ההכרעות בתיקים המתוקשרים. הוא רואה שזמן אינו מחייב, שהחלטות אינן סופית, שהתחייבות ניתנות לשינוי, שמי שצריך לתת דוגמה נותן אותה לשלילה. אז מה הפלא שהאמון במערכת הולך ונשחק?