עצירה בלוס אנג׳לס <br>

זוג צעיר בירח הדבש - טיול בארה״ב ובמקסיקו. בדרכם חזרה ארצה, בעוד הם ממש ברקיע השביעי ומסרבים לחזור למציאות, הייתה להם עצירה של שש או שבע שעות בשדה התעופה בלוס אנג׳לס. הם תכננו להשאר בשדה. בהמשך חיכו להם שבע שעות המתנה נוספות בציריך, שוויץ.

בשוויץ 20 מעלות צלזיוס, בלוס אנג׳לס 16 (61 פרנהייט). אז מה עושים אם לא נרדמים? קופצים העירה. ומה כאן בלוס אנג׳לס? היה זה סיפור ממש מהסרטים.

הזוג, אילת ורז, נחת שעה באיחור. לקח להם שעה בערך לעבור את שלטונות ההגירה והמכס, אך במזל רב הם הגיעו לטרמינל הבינלאומי על-שם טום ברדלי, ראש העיר האגדי של לוס אנג׳לס, ומשם הם גם היו אמורים לטוס שבע שעות אחר כך.

הם עלו קומה והפקידו את המזוודות. מוכנים וחופשיים ללא כל מטלטלים, הם קפצו על מונית, שכן הטלפון שלהם לא התחבר וכך אי-אפשר היה להזמין אובר (עלות מונית כפליים או יותר מעלות אובר).

בינתיים, ירדתי לרחוב לחכות להם. המנוע פעל ואני על קוצים: בשעה שתיים בדיוק הם היו אמורים להצטרף לסיור פרטי-למחצה במוזאון האומנות המודרנית של פרדריק ר. וויצמן. לא ניתן לאחר - הסיור מתחיל, הדלת החיצונית ננעלת מאחורי המבקרים, והשער החיצוני לא יפתח.

טוב שהתקשרתי לאחראית על הסיורים וביקשתי את סליחתה: ״הם נחתו באיחור וכרגע במונית בדרך לבורלי הילס,״ אמרתי, והיא בחיוך ענתה: ״ארי, תצטרפו ברגע שתגיעו!״ כך היא כללה גם אותי, ואני, אסיר תודה, עניתי ״בודאי!״ מה לא עושים עבור זוג צעיר בירח הדבש?

המונית מגיעה, ואני שזיהיתי אותה עוד ממעלה הרחוב נופפתי בידי. רז ואילת מזנקים מהמונית ישר לתוך המכונית הממתינה, ואנחנו בדרכנו למוזאון.

המוזאון הוא בית פרטי בשכונת יוקרה בלוס אנג׳לס (הולמבי הילס, בין ווסטווד ובורלי הילס). השכנים שילמו עשרות מיליוני דולרים עבור בתיהם (בשנים האחרונות בעיקר סינים שעברו לגור כאן) והם מצפים לשקט ושלווה ברחוב.

מר וויצמן גר כאן עם אשתו השנייה בילי משנת 1982 עד שהוא נפטר בשנת 1994. אשתו גרה עכשיו בבית אחר, במעלה הרחוב, ואת הבית הזה הם הפכו למוזאון. בילי משמשת בתור האוצרת, כמו גם עומדת בראש קרן האומנות הנושאת את שם בעלה.

בבעלותם שני מוזאונים נוספים - במליבו, קליפורניה (באוניברסיטת פפרדיין), ובאוניברסיטת מיניסוטה במיניאפוליס. כמו-כן, חלק מאוצרות האומנות שבבעלותם נמצא בתערוכות נודדות במוזאונים מהמובילים בעולם, אך המירב באחסנה, כל כך הרבה עבודות אומנות הם אספו מהלך השנים.

העיר לוס אנג׳לס התנתה מתן אישורים לבית להפוך למוזאון בין השאר בהגבלה של מספר המבקרים. לכל היותר חמש מכוניות של מבקרים יכולות לחנות בפנים, לכל ביקור. אסור לחנות ברחוב. מלווה לוקח את הקבוצה לסיור מודרך בבית עצמו, בשתי קומותיו, בחצר הקדמית והאחורית, בין הבריכה למגרש הטניס, ובבנין הנוסף שנבנה בצורה המזכירה ספינה שלצידה מרפסת דמויות סירת הצלה.

מר ויצמן שעשה את כספו מחברת מזון ואח״כ היה בעל נציגויות טויוטה בארה״ב, השקיע את כספו באומנות מודרנית. הרבה אומנים מהמפורסמים ביותר מהמאה העשרים היו חבריו, והוא היה מממן אותם, רוכש את עבודותיהם ואף מעסיק אותם ביצירה לפי בקשתו.

מסופר שהזוג טייל בארופה, והם עצרו בצידי הדרך לראות עבודות אבן של אמן. האמן אמר להם, ״שתי עבודות שלי מוצגות בארה״ב,״ והגברת ויצמן ענתה ״כן, שתיהן אצלי בבית״. כך גם מסופר שמר ויצמן היה מתעורר באמצע הלילה ויוצא להעביר עבודות אומנות ממקום למקום בתוך הבית. היום העבודות ״מדברות״ בינן לבין עצמן, כשמוטיבים של צבע, תוכן ואומנים מקשרים ביניהן.

אפרו של מר ויצמן בפסל בכניסה הראשית, מול עבודה של פיקסו.

הבית עצמו מלא בכל כך הרבה עבודות, שניתן למצוא ציורים אפילו על התקרה במספר חדרים. הנה, כמה מיליונים מסתכלים עליך שם מלמעלה, גם שם, ואפילו שם.

הסיור עצמו נמשך כשעה וחצי, והוא מומלץ גם למי שלא בקיא באומנים ואדריכלים מפורסמים ואפילו למי שבד״כ מעדיף שלא לבקר במוזאונים. ראו ביקור כזה כביקור בבית פרטי, עם בילי ובעלה, הידועים בתור אספנים של אומנות מודרנית, ובבעלותם אוצרות בלתי נדלים, עוד ועוד ועוד. המבחר כה רב, שאת זה תאהבו, פתאום תתקלו באישה החוזרת מקניות, או בבחורה הערומה על הספה או בחמור במקלחת או אפילו באופנוען עם שני האופנועים בבנין הנספח.

בין טיסה בינלאומית אחת לרעותה (כשבראשונה לא הגישו אוכל בכלל), האורחים גוועו מרעב. קפצנו אתם לארוחת בוקר-צהרים-ערב במסעדה כשרה באזור פיקו-רוברטסון, אזור הכיפות הסרוגות של לוס אנג׳לס (״אורטודוקסים מודרניים״ בעגה המקומית).

אך לעזוב את לוס אנג׳לס ביום שלישי בו מתנהלות בחירות מקומיות בלי ללכת להצביע לא הייתי מוכן. יחד עם הזוג הטרי עצרתי בקלפי בו אני מצביע. הם לא האמינו שלא רק שלא נדרשתי להציג תעודה מזהה, אלא שרק הרעיון לבקש תעודה כזו היה מעורר התנגדות חריפה ביותר.

בכל מקום אחר, אנחנו נדרשים לתעודה מזהה שנופקה ע״י רשות ממשלתית מוסמכת (לרוב רשיון הנהיגה). בכדי להכנס לבנין העירייה של לוס אנג׳לס, לדוגמה, חייבים להציג תעודה מזהה. אך בכדי להצביע, הס מלהזכיר! ״אני גר ברחוב זה וזה, ושמי מיקימאוס!״ כך יצא שבבחירות רבות אנשים מתים הצביעו (למאפיה בשיקגו ובדטרויט מומחיות רבה בנושא, כמו גם למפלגה הדמוקרטית בכללותה, פינוקיו, פיטר פן וכל כך הרבה דמויות נוספות נוטלים חלק פעיל בכל מערכת בחירות משמעותית).

עמדו האורחים נדהמים. לא רק מהעובדה שכל דיכפין יכול לבוא להצביע, כי אם בשל חוסר הענין המובלט בבחירות. איש לא היה שם, למעט המתנדבים בקלפי. אלו שמחו עד מאוד על ההזדמנות לקבל את פניהם של אורחים מישראל, ולא סתם אורחים כי אם זוג טרי שזה עתה מסיים את ירח הדבש שלו. בהתלהבות רבה הם ברכו את האורחים בשתי מילים בעברית ונתנו לכל אחד מדבקה ״אני הצבעתי״.

כך טסו להם האורחים בדרכם חזרה ארצה - עם מדבקה של דגל ארה״ב והסיסמה ״אני הצבעתי.״ אך את מה הם יזכרו? את הקלפי הריק, וגם את הקלפי הבא וזה שאחריו שראינו בדרך לשדה התעופה. בכולם חסר היה דבר אחד, בולט עד מאד: הבוחר!

אגב, למעוניינים לדעת, בעיר בורלי הילס התמודדו שמונה מועמדים לשלושה מתוך חמישה מקומות במועצת העיר. שני המתמודדים המשרתים עכשיו זכו כל אחד בקדנציה נוספת, שלישית במספר.

למקום השני הצביעו 1,286 אנשים. למקום השלישי 1,285. ולמקום הרביעי (שהפסיד) - 1,281 אנשים. יוצאים אנו למדים שכל קול חשוב ומשמעותי. הנה, על קוצו של קול, או של ארבעה קולות, אדם אחד נבחר בעוד חברו שהתחרה נגדו נשאר אזרח מן השורה.