קל ופופולרי לקטר על נמל התעופה לה-גווארדיה, השני בעומס בניו-יורק (אחרי כמובן קנדי) - אבל קלייר סודאת' טוענת השבוע בביזנסוויק, שיש לו מעלות משלו.
נכון, יש לו ריח של "מכונית משומשת מלאה בשקי קינמון". נכון, אין דרך נוחה להגיע אליו בתחבורה ציבורית. נכון, הרצפות מטונפות והשטיחים מוכתמים. נכון, בחלק מתאי השירותים לא ניתן לנעול את הדלת. מדי שנה עוברים בו 28 מיליון איש בטרמינלים שנראים כאילו הם בבנייה מתמדת. לפני שנתיים סיפק סגן הנשיא דאז,
ג'ו ביידן, את העלבון המוחץ: לה-גווארדיה נראה כמו נמל תעופה בעולם השלישי.
אבל סודאת' מפתיעה: "זהו נמל התעופה המועדף עלי", היא מכריזה. לנמל תעופה יש תפקיד אחד: להביא את הנוסע לשער מהר ככל האפשר - ואת זה לה-גווארדיה עושה היטב. בריאן קלי, המתמחה בייעוץ בתחום התעבורה האווירית, כתב שהוא יכול להגיע לנמל 41 דקות לפני ההמראה - ולא לאחר. הסיבה: יש אולם מרכזי אחד המוביל לכל הטרמינלים.
בשנה שעברה החלה להתבצע תוכנית ענק, בהיקף של 8 מיליארד דולר, לשיפוץ מקיף של לה-גווארדיה, כולל 450 מיליון דולר שיושקעו בתחבורה ציבורית אליו. במסגרת זו, הטרמינלים יוחלפו במרכז ענק אחד - וכך יאבד מה שבעיני סודאת' הוא היתרון הגדול של הנמל. חוץ מזה, היא מעירה, התוכנית אינה כוללת טיפול בבעיה העיקרית הגורמת לעיכובים: העובדה שיש רק שני מסלולים מיושנים. אז העיכובים יימשכו, אבל לפחות יהיה לנוסעים מה לעשות בזמן שהם ממתינים: בנמל המחודש יהיו חנויות יוקרה והרבה מסעדות.
סודאת' לא רוצה את כל זה. היא לא רוצה לצעוד עוד 30 דקות כאשר בידיה מטען כבד. היא לא רוצה שנמל התעופה שלה יהיה "מקום מפגש" - כפי שתיאר לואיס וידאל את נמל התעופה הית'רו 2 שהוא מתכנן בלונדון. היא רוצה לטוס למקום כלשהו ולקיים שם את המפגשים שלה. יהלומים נוצצים לא יסבו את תשומת הלב מתורים ארוכים בביטחון ומעיכובים בטיסות.
