מתוך כל שפע העובדות שעולות מספרו של ד"ר
אורי מילשטיין, ההיסטוריון הצבאי והפילוסוף הביטחוני, שבונות את ההיסטוריה של עם ישראל המתחדש בארצו, מתגלים דברים כה מפתיעים, ממש לא ייאמנו - עד כי רק האישוש של המקורות מנין לוקחו, מאמת אותם. וכך מתנפצים מיתוסים שונים שלעסו באזננו כל ימינו, עד כדי כך שהמיתולוגיה הבדויה בראה ובנתה את עצמה והפכה לנכס צאן ברזל שלנו.
כל הסיפורים על גיבורי הקרבות שלנו, על כיצד הוחלט באו"ם על ההכרה במדינה עצמאית לישראל, כולם מובאים כאן כשהם לוקחים אותנו אל מאחורי הקלעים, אל תוככי המניפולציות, הפגישות בין מנהיגי עולם ומנהיגי הציונות, כל הוויכוחים ביניהם, מי ומה באמת היו הגורמים שבנו מחדש את המהפכים בהתרחשויות, אותן חזו כל המבינים אז. בערך כמו תחזיות אחוזי המנדטים שנחזות חדשים לבקרים בסקרים ע"מ לייצר דעת קהל מתוכנתת ומכוונת מגורמים שונים וליצור בעזרתן עובדות. אך להד"ם. איפרא מיסתברא.
ד"ר אורי מילשטיין הנחשב לילד הסורר בין כותבי ההיסטוריה העברית החדשה, שרפול מינהו להיסטוריון הצנחנים, שתחקיריו לא מצאו חן אף פעם בעיני מוליכי וקובעי דעות הציבור - הוא לא ירא מאיש ואינו חושש לאמור את האמת ולעלות אותה על הכתב בספריו הרבים.
הפעם, הלוחם הבלתי נלאה מיישר קו עם הזרם המרכזי, אלה שאכלו וינקו את סיפורי הכזבים, ומצייר לפנינו תמונה צבעונית רבת משתתפים, שמעוגנת בראיונות שנעשו עם גדולי האומה מאז קמה המדינה, עם מיטב המפקדים, החיילים ואלה שהשתתפו בקרבות או בדיונים בצמרת. כך שכל מה שכתוב בספר הראשון בסדרה זו,
"בן גוריון פוליטיקה ואסטרטגיה" הוא אמת ברורה גם אם היא מנתצת סיפורים עליהם גדלנו. תוך ביקורת מינימלית עם הרבה כבוד והדגשת הצדדים החיובים שבו -הוא מתאר את דמותו של
דוד בן-גוריון, שלו אנו חבים את עוז רוחו, כשבניגוד לדעת המדינאים הזרים עמם נפגש לפני כ"ט בנובמבר וכן המנהיגים היהודים שהתנגדו להכרזת העצמאות -קם ועשה מעשה ב-14 למאי, 1948. בתיאור דמותו, הכרזותיו, שיחותיו והחלטותיו של ב.ג. אומנם לא הסתיר א.מ. את טעויותיו, אך עם זאת הרעיף עליו הרבה כבוד והערצה כשתיאר כמו בדרמה קלאסית של שייקפיר, את כל התככים, רקימת הקונספירציות והתכנונים, שהודות להם צלח ב.ג לחסל את מעמדם של כל הקרובים לו בפוליטיקה, כמו
פרופ' וויצמן, שהיה אמור להיבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית, אך בן-גוריון היטיב להוליך את המהלכים שגרמו לכך שהוא עצמו ייבחר ולא יריבו.
בצורה מושכלת, כל הקורא את הספר מרותק לגילויים ולחשיפות, כמו את היות
טדי קולק מרגל כפול שלנו ושל האנגלים. או את התואר
מרגל קומוניסטי שהצמיד המחבר לשמו של
משה סנה, שהיה דמות חשובה אז, לצדו של בן-גוריון, וכיצד העביר מידע לסובייטים, אולי בחלקו תוך ידיעתו של ב.ג. שכיוון ליצור קשר עם הרוסים, כדי שיהיו לטובת רעיון הקמת המדינה שלנו. ואכן, לא מתוך אהבת היהודים אלא מתוך שיקולים של רצון לדחיקת מדינות המערב אנגליה, צרפת וארה"ב, מהשליטה על המזרח התיכון - יוסף סטאלין החליט להצביע באו"ם בעד הקמת המדינה, ב29 לנובמבר 1947. מה שגרם לערבים להתחיל במלחמה שאנו מכנים מלחמת השחרור. מעניין לקרוא את כל הוויכוחים בין חברי ה"או"ם" כיצד לנסח את ההצהרה. האם לחלק את פלשתינה לחבלי ארץ אוטונומיים? האם ליצור מדינה אחת כולל כל תושביה? או שמא שתי מדינות? ויכוח שטרם הסתיים עד היום.
תובנות מופלאות אפשר להכיל, כשקוראים בספר את הודעות הערבים בדיונים בין כל המשלחות, וכיצד הם הגיבו על רעיון
חלוקת פלשתינה א"י לשתי מדינות, גם אם לא סומנו הגבולות ביניהן (עד היום). מסתבר, שלדעת הערבים אז, כהיום, אין מקום על השטח שממערב לירדן היכול להכיל שתי מדינות. לדעתם, רק מדינה אחת יכולה להתקיים כאן - הערבית. ולכן יצאו במלחמה כדי לממש זאת. כאז כן עתה - לעולם לא הסכימו להפגש לשיחות ישירות עם היהודים. רק כשקוראים תוך כניסה לנבכי כל האירועים שמאחורי הקלעים של ההיסטוריה, רק אז אפשר להבין את קו המחשבה של הערבים.
בחלק המקדים למלחמת השחרור, בשנות הארבעים, כשבארץ התקופה כונתה "הסיזון" - (ע"ש תקופת הצייד בצפון אירופה המתקיימת מדי סתיו). אז שמשו אנשי הש"י - שירות הידיעות של ההגנה והפלמ"ח כשטינקרים של שלטון המנדט האנגלי, והיו מוסרים לאנגלים שמות של חברי אצ"ל ולח"י, מקומות בהם ייתפסו, ובמקרים מסוימים גם הכו אותם טרם המסירה (הממונה על המחלקה בירושלים התפאר באלה שלמתניו, עמה היה מכה אותם).
אורי מילשטיין כמעט הצניע פרק אפל זה בתולדות עמנו, כמו גם את פרשת הטבעת אניית הנשק והעולים "אלטלנה" ע"י אנשי הפלמ"ח, והזכיר אותן רק כרקע ע"מ להבין מה היה המניע של ב.ג. בהכוונתו לכך.
המגלומניה של ב.ג היא שעמדה מאחורי כל זה. הוא רצה לסלק מתוך האצ"ל את כל המפקדים המחוננים והאנשים שהיו עשויים לתפוס עמדות בכירות בצבא הישראלי לכשיוקם. ואכן הוא השיג את מטרתו. כשם שסילק את רמטכ"ל הצבא טרום המדינה, יצחק שדה שכונה "הזקן", כך לא איפשר ל
עמיחי פאגלין, קצין המבצעים שלא אצ"ל, להתגייס לצה"ל. ניסוחיו של מילשטיין בספר מעודנים ובסגנון הזרם המרכזי, ולא יעוררו מחלוקות כמו ספריו על
יצחק רבין, על עקרון השרידות, על הטבח שלא היה בדיר יאסין ועוד. זהו חלק ראשון מסדרת ספרים שתהיה לטקסט-בוק שראוי להימצא בכל ארון ספרים ישראלי. מכל שפע הסיפורים הגלומים בו, יש לקוות שמי שצריך - יסיק את התובנות וילמד לקח:
א. בגלל הפוליטיקה של ב.ג. ושאיפת המגלומניה שלו - הוא החמיץ את נושא הביטחון.
והמסקנה החשובה מקריאת הספר: לא בדיפלומטיה ובמשאים-ומתנים מדיניים רוכשים מדינה. כדי לזכות באדמה - יש להילחם עליה. כשם שאמר הפילוסוף הרקליטוס: "המלחמה היא אם הכל". וכשם שזאב ז'בוטינסקי ציווה בצוואתו ששם בפי גיבור הרומן שכתב "שמשון" את עקרון "קיר הברזל". כשכוונתו שעלינו להתחמש ולהתכונן למלחמה. כי רק כך ניתן לשרוד. ולא כפי שמיטב קצינינו מתפארים בניצחונות שלא בדיוק קרו, והם חוזים שלום דווקא לפני פרוץ כל מלחמה מתוך רהב.
