עדלאידע

הטיפה המרה

הגמרא מספרת על רבה שהסב לסעודת פורים עם רבי זירא, ותוך התמכרותו לטיפה המרה, רצח אותו. כשהתפכח משיכרונו, הצליח באורח ניסי להחיות את עמיתו.

אינני מצוייה בנבכי פרשנות הגמרא. ובכל זאת, ברמת הפשט נראה לי שהגמרא רצתה להרתיע מפני שיכרות מלאה בפורים. וממקרה טראגי זה הסיקה עד כמה השיכרות, השוללת מהאדם (גם מתלמיד חכם ענק ברמתו של רבה) כליל את השליטה במעשיו, עלולה להיות קטלנית ומסוכנת ביותר. על סמך אנקדוטה עגומה זו נפסקה הלכה שאסור להשתכר באופן מלא, אלא השתכרות חלקית בלבד.

לפי זה לדעתי ניתן להסביר את הכתוב במגילה "עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כמיטב המסורת הלשונית, שהכוונה היא ולא עד בכלל. כלומר, ההשתכרות מותרת כל עוד ברמה הקוגניטיבית השיכור יודע להבחין בין הרע בדמות "ארור המן" לטוב המגולם בדמות "ברוך מרדכי" ומנגנוני הבקרה העצמית עדיין פועלים בו. מעֵבר לקו אדום זה השיכרות אסורה.

תסמונת מצרים

תסמונת סטוקהולם מכירים? זוהי תופעה פסיכולוגית שלפיה אנשים שבויים מפתחים באורח פרדוכסלי, מתוך כורח הסתגלות ומנגנון הגנה, הזדהות עם השובים ומקום השבי, גם לאחר שחרורם.

אלא מתברר שהמקור לתופעה זו קדוּם הרבה יותר, והוא בכלל מקראי ויהודי למהדרין. אז קַבלו את הסקוּפ הבא - תסמונת מִצְרַיִם. זוכרים כיצד היהודים שזה עתה יצאו למודי סבל מגלות מצרים ביקשו לשוב אליה? על תופעה מנטלית זו כבר עמדו חז"ל במאמרם הידוע: יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל". דַברו עברית כבר אמרנו?

פגיעה בצנעת הפרט

נכון הסגנון של הרב יגאל לוינשטיין בנאום לפני תלמידיו נגד גיוס בנות קרביות היה בוטה ולא הולם. אולם דומה שהתגובות הקיצוניות והמוגזמות לדבריו בכלי התקשורת, כמו אלו ששלחו אותו לדאעש(!) היו לא פחות בלתי הולמות ובלתי ענייניות ומעידות יותר על דובריהם מאשר על הרב.

לגופו של עניין, על-פי ההלכה היהודית איסור ייחוד אוסר על גבר ואישה בלתי נשואים לשהות יחדיו במקום סגור. אולם מעֵבר להיבט הדתי השאלה היא, כיצד חייל וחיילת יכולים לשהות באותו טנק, לילות כיָמים, כשכל גבולות האינטימיות נפרצים לחלוטין, ומדובר אפוא בפגיעה חמורה בצנעת הפרט של האישה? ואני תמהה שארגוני הנשים, שמתנגדות לתצוגות של מלכות יופי, אינן משמיעות דעתן בנושא.

אנשים טובים

כמדי שנה, בסוף חודש מרס, יחגוג עם ישראל בקול תרועה רמה את יום המעשים הטובים, מבית היוצר של שרי אריסון, יו"ר בנק הפועלים.

בעם ישראל, כמיטב המסורת היהודית, ובעיקר במגזר הדתי והחרדי, האָמוּן על עזרה לזולת הרחק מזרקורי התקשורת, פועלים בכל יום עשרות ארגוני חסד עם אלפי מתנדבים למען הציבור הרחב. הם מגישים עזרה כלכלית, רפואית, ביתית ונפשית לכל דורש, ללא הבדל דת, מוצא, מין וגזע. הידועים ביניהם הם יד שרה, עזר מציון, חסדי נעמי, זכרון מנחם ועוד רבים וטובים.

אצלם כל יום הוא חג המעשים הטובים בסתר, ולא כתרגיל שנתי ביחסי ציבור.

הליצן העצוב

והנה בדיחה לא רק לכבוד פורים:

איש אחד היה שרוי בדיכאון עמוק. הלך לפסיכיאטר וביקש עזרה. "דוקטור, תעזור לי, אני מדוכא מאוד". "יש לי בשבילך תרופה מצויינת", השיב הפסיכיאטר, ו"אותה לא תקבל בבית מרקחת". "היתכן?" חשב לעצמו הפונה הנואש. אך אז הטיל הרופא את פצצת הצחוק. "שם בפינת הרחוב, ישנו ליצן מוכשר ביותר", הצביע הרופא, "אין אדם שהוא לא הצליח להעלות חיוך על שפתיו ולהצחיק אותו. לֵך אליו ותמצא מזור לנפשך".

"דוקטור", הפתיע האיש, "אבל הליצן הזה הוא אני!"