האלימות בישראל איננה תופעה חדשה. דומה שבעצם היא הפכה זה מכבר לתופעה שהציבור מורגל בה וחי עימה בשלום יחסי. נכון, מפעם לפעם קורה משהו שמעורר את הציבור לרגע ואז יש שביתות מחאה, הפגנות או הצהרות של שרים, חברי כנסת ושאר מנהיגים שזה נורא ודי לאלימות ושאסור לסבול את זה. אבל גם הזעם חולף-עובר לו ושוב הכל חוזרים אל סדר יומם העמוס והלחוץ.
ישראל היא מדינה וחברה אלימה. לא חברה רגועה שבה יש לעיתים פרצי אלימות - כמו שקורה בכל מקום אחר שבדרך כלל נחשב לשקט ורגוע. אבל לא תמיד הייתה ישראל מדינה אלימה, עצבנית וחסרת-סבלנות. למעשה, אפשר לשים את האצבע על הזמן בו השתנתה החברה הישראלית ונזרעו בה זרעי האלימות בה לוקה היום ישראל - אולי ללא תקנה. החטא הקדמון, לעניין זה, הוא מלחמת ששת הימים שיצרה מציאות של כיבוש לא רק של שטחים אלא של עם. אולי אפילו קודם לכך אפשר היה לראות סימנים לניצני אלימות, שנבעה מתרבות המצור שאיפיינה את מדינת ישראל הצעירה, בשנות החמישים וראשית שנות השישים. אבל אז דאגה ה
ממשלה לשים גבולות לאלימות, שגם אם לא היו הרמטיים בכל זאת היו יעילים. נכון, היו אנשים אלימים בצמרת הצבאית, כמו
רחבעם זאבי - אבל לצד הילת הגיבור שעטו, בכל זאת דבק בהם גם אות קלון - גם אם קל. אולי כי בראש המפלגה הימנית היחידה שהייתה עמד איש ישר והגון כמו
מנחם בגין שמן הסתם לא היה מחבק אנשים כמו זאבי.
הדברים השתנו עם לכתה של ההנהגה המסורתית של הליכוד והחלפתה על-ידי נתניהו. מכאן ואילך הפכה האלימות להיות כלי פוליטי שהגיע לשיאים חדשים החל מהרגע בו הפסיד הליכוד בבחירות ל
יצחק רבין. מבחינה זאת, אפשר לזהות את ראשית האלימות הזאת עם איש אחד במיוחד:
בנימין נתניהו.
אלימות שמקורה בתנועות ימין איננה תופעה חדשה. בראשית המאה העשרים הצליחו התנועות הללו - הפשיזם ואחר-כך הנאציזם לתפוס שלטון באמצעות האלימות, כשהיא משולבת עם הליכים דמוקרטיים או דמוקרטים-לכאורה ולעיתים כשהאלימות הזאת מוסווית בתחפושת דמוקרטית. ובדרך-כלל, מיד לאחר שהצליחו לתפוס את השלטון - ולמרות שתמיד היו במיעוט אף כי טענו לייצוג "העם" - החלו בדיכוי כל מה שסירב לקבל את משנתן. ולא צריך ללכת רחוק.
הליכוד זכה בבחירות האחרונות רק ברבע מכלל קולות המצביעים שכללם היוו פחות מ-70% מכלל בעלי זכות הבחירה. כ-960,000 מצביעי הליכוד מהווים רק כ-11% מכלל האוכלוסייה, כלומר: רק עשירית מהעם בישראל. ובכל זאת, מראש הממשלה ועד אחרון הטוקבקיסטים מבית מדרשו הם כולם מתיימרים לייצג את כל העם - והצנועים שבהם: את רוב העם. וגם זאת אלימות! (כן, גם שקרים מטעם השלטון הם אלימות!).
אנשי
הבית היהודי שעבורם הצביעו רק 283,559 מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל מהווים רק כ-3% מהעם היושב בציון. ושוב, אם נשמע איך מדברים הסמוטריצ'ים - אפשר היה לחשוב שהם מייצגים לפחות 80% מהעם.
למעשה, כלל המפלגות המרכיבות את הקואליציה, שעבור כולן יחד הצביעו פחות משני מיליון מכלל כשמונה וחצי מיליון האנשים - נשים, גברים, ילדים - המהווים את אוכלוסיית המדינה; כל המפלגות האלה: הליכוד, הבית היהודי,
ש"ס,
יהדות התורה וישראל ביתינו, מייצגות יחד למעשה רק כ-20% מכלל האוכלוסייה הישראלית. זה שהן מתעלמות מכשמונים האחוזים שלא הצביעו עבורן, שלא לומר דורסות את הרוב שלא הצביע עבורן, איננו יכול שלא להיחשב לאלימות.
האלימות היא תוצאה של הסתה. כאשר נתניהו מדבר על הרזה המסכן הנושא על גבו את השמן והפרזיטי אחר-כך מזהה את שמן הזה עם משרתי הציבור - או עם מצביעי השמאל (שאותו אין הוא מגדיר) - הוא זורע זרעי שנאה; הוא מסית ומדיח. כאשר הוא לוחש אל-מול מצלמות הטלוויזיה שבשמאל שכחו מה זה להיות יהודים - הוא מסית ומדי. כאשר הוא מסכים שתשדיר בחירות של הליכוד יזהה את
המחנה הציוני עם דאעש - הוא מסית ומדיח. כל אלה גורמים לאלימות, בין אם בקופת חולים, בין אם של חיילים או
מתנחלים היורים במחבלים שכבר נוטרלו. כאשר ממשלה מכשירה גזל אדמות בגדה ומכריזה על מה ששיך לאחרים כעל "שלנו" - היא לא רק אלימה, אלא שהיא גורמת לאלימות גם אצל אחרים. כאשר הממשלה מפטרת עובדים באמצעות חקיקה (כפי שקורה ברשות השידור) אולי כדי למכור נדל"ן למקורבים או כדי להיטיב את שליטתה באמצעי התקשורת - גם זאת אלימות. וכאשר זה מלווה בהסתה - זה כאילו נתנה הממשלה לתומכיה רשיון להתנהג באופן אלים.
האם יש לכך פתרון? האם ניתן להשיב את ישראל לעידן של סולידריות? של לכידות חברתית? של אחריות הדדית? למציאות של חברה לא אלימה? האם לא איחרנו את המועד? ואם זה עדיין אפשרי - מה לעשות ואיך עושים זאת?
נתחיל מכך שגם אם נניח שכל מרכיבי הממשלה הנוכחית הם יצרני אלימות - ולא רק כ-14% או פחות המרכיבים את הליכוד והבית הלאומי - הרי עדיין יש כ-80% מתושבי ישראל שלא תומכים ביצרני האלימות. אולי כאן יש תקווה כלשהי. העובדה שמפלגות הקואליציה אינן אלא מיעוט שבמיעוט - גם אם אין הן מתנהגות כך - גם היא, אולי, מקור לתקווה לשינוי. ועוד שבב של תקווה יש בעובדה שלפחות פעם אחת, בקיץ 2011, הצליחה מחאה כמעט ספונטנית לגרום לכמיליון איש לצאת אל הרחובות. נכון, כל ההמונים הללו הלכו לישון נוכח הבטחות ריקות שראוי היה שידעו כי איש לא מתכוון ליישם. אבל בכל זאת, אנשים הראו - ולו לרגע - מידה כזאת של איכתיות שהוציאה אותם לרחובות. אם תיווצר כאן מנהיגות עממית שתאמר אמת לאותם 80% שלא הצביעו עבור הממשלה הנוכחית ותקרא להם להצטרף אליה לפעולה ממשית למיגור האלימות ולצורך זה - להחלפת השלטון - אולי זה יעבוד. בעידן הרשתות החברתיות והיכולת לייצר מסרים שהופכים לויראליים בהמהירות, אפשר יהיה, אולי, להתחיל במחאה עממית וליצור תנועה אזרחית של ממש, שתוכל גם להביא לשינוי.
