א. לשרש

לצערי, רצח האחות במרפאה בחולון הינו אירוע שיישכח במהרה, ונחזור לשגרה. משום-מה אלימות נגד צוות רפואי הנה חזון נפרץ במקומותינו, וכל המערכות אדישות.

כמעט אלף מקרי אלימות כלפי צוות רפואי היו בשלוש השנים האחרונות. כלומר, כמעט אירוע מדי יום. איני זוכר, שנעשה משהו למגר את התופעה. נמסר, שרבים מהתיקים נסגרו בגלל "חוסר עניין לציבור". מעניין מאין למשטרה ולפרקליטות הטיפשות לקבוע זאת?!

צפיפות ומחסור בכוח-אדם במוסדות הרפואה יוצרים לחץ עצום על החולים, על משפחותיהם, על הצוות הרפואי ועל מוסדות הרפואה. צריך לפעול נגד הצפיפות במערכת הבריאות ונגד התורים המתארכים בה. עד אז ולמרות זאת, אין שום הצדקה לאלימות.

כלקוח כבד של מערכת הבריאות, אני סבור, שיש לפעול בעוצמה רבה נגד האלימים - פיזית ומילולית - במערכת הבריאות. בשלב ראשון, לפני העמדתם לדין, למנוע מהם, בחוק, טיפול רפואי. אין שום סיבה/תירוץ להתנהגות נלוזה כזו, וחייבים לשרשה ביד חזקה.

ב. לסגור!

למרות ההשתלטות האלימה של עובדי רשות השידור על אולפן מבט, ואולי בגללה, אני סבור, שצריכים לסגור את רשות השידור, ויפה שעה אחת קודם. הנהלת רשות השידור ועובדיה עשו ככל יכולתם להכשיל את הרשות, שהוקמה בתחילת שנות השישים, וקרסה. צעקות העובדים ודמעות התנין שלהם מזכירות לי את הנער, שרצח את הוריו, וביקש רחמים כיוון שהוא יתום.

לקריסת הרשות הרבה סיבות, ולרובן שותפות פעילה מאוד של העובדים. נראה לי, שאחרי כחמישים שנות כישלון, אין שום סיבה להמשיך לקיים את הגוף החולה אנושות מרוממה.

עם זאת, אני רוצה שידור ציבורי. יש לזה חשיבות ציבורית, אך יש לעשותו בדרך נאותה. הניסיון לחקות בארץ את בי-בי-סי הבריטי (שהמיטה עלינו את האגרה) לא צלח. לכן, אני מציע כבר שנים את מסגרת פי-בי-אס האמריקנית, שבה מממנים תרומות נדיבים והציבור את השידור הציבורי ולא תקציב ממלכתי, או אגרות.

סגירת רשות השידור צריכה לשמש אות אזהרה חמור לעובדים ולמנהלים בכל רחבי המשק - אל תחזרו על הרצון לכרות את הענפים, שעליהם אתם יושבים ומהם אתם מתפרנסים.

ג. מבצע 'ברוש' נכשל

המושבה הוותיקה משמר-הירדן לא שוחררה בקרבות עשרת הימים במלחמת הקוממיות. הרצאתי בכנס מחקרי הגליל 19 במכללת תל-חי, בתחילת החודש הבא, תדון במבצע 'ברוש', שלא הצליח לשחררה.

שני כישלונות גדולים במלחמת הקוממיות הטביעו את חותמם על המחשבה הצבאית ועל המחשבה המדינית בישראל. אלה נפילת העיר העתיקה בירושלים ב-י"ח באייר ה'תש"ח, מאי 1948, ונפילת משמר-הירדן כשלושה שבועות אחר כך, ב-ג' בסיוון, יוני 1948. את שני הכישלונות לא הצליחו לתקן בקרבות עשרת הימים (יולי 1948), אלא רק במלחמת ששת הימים.

את גזרת ראש-הגשר הסורי בגזרת משמר-הירדן החזיקו בהפוגה הראשונה חיילי גדוד 11 אלון מחטיבה 9 עודד וחיילי גדוד 22 מחטיבה 2 כרמלי. בין משה כרמל (שכונה "ירמיהו"), מפקד חזית א', היא חזית הצפון, לבין פקודו, אורי יפה, מח"ט 9, היו חילוקי דעות - מונח של תקינות פוליטית, שמכסה על בעיות קשות. לכן, הטיל כרמל את מבצע 'ברוש' על מרדכי מקלף, מח"ט 2, ולא על מח"ט 9.

מבצע 'ברוש' נכשל. בקרבות עשרת הימים תכננה חזית הצפון לשחרר את משמר-הירדן במבצע נועז, שהתכוון לאגוף את ראש-הגשר הסורי, ולנתקו מעיקר הכוחות הסוריים בגולן. כך, קיוו לגלול - לקפל - את המערך הסורי ממערב לירדן. המהלך ההתקפי המורכב כשל, והמערכה הפכה למלחמת חפרות, שלסורים היה בה יתרון כיוון שהיו להם מטוסים ושריון וחייליהם היו מאומנים יותר ומצוידים בנשק טוב יותר ואמין יותר.

כמובן, החלק הנוסף במבצע - תקיפה קרקעית של קוניטרה ושל אזורים אחרים בגולן - לא בוצע. גם עלמיין, הנמצאת בקצה המערבי של המערך הסורי בבית-המכס, לא הותקפה; ועל גורל התקיפה של תל עזזיאת יש דיווחים סותרים. פון ויזל מתאר אותה וגם הקצין הסורי אמין אלנפורי עושה זאת. היא אינה מופיעה בתיאור הרשמי של מלחמת הקוממיות. בדיעבד, נותר התל בידי הסורים עד שנכבש ביוני 1967.

ב'ברוש' השתתפו כוחות משלוש חטיבות (כרמלי, גולני ועודד). לכאורה, כולם היו בחטיבת ההגנה לבנוני, שפוצלה בתחילת 1948. למרות זאת, היה פער ניכר בין רמת החיילוּת של אנשי עודד לעומת אנשי גולני וכרמלי. כנאמר קודם, ל'ברוש' הוכנה תוכנית מורכבת מאוד - בניגוד לנדרש בעקרון המלחמה הידוע, פשטות.

המבצע נכשל, למעשה, כשכוח ההנדסה לא הצליח לגשר במבצע לילי על הירדן, כדי שאנשי כרמלי יגיעו לבית-המכס העליון, המרכז המבצעי של חטיבה 1 הסורית. גם ניסיון לחצות את הירדן צפונה משם, בגזרת דרדרה על אגם החולה, נכשל. הג׳יפים שקעו בביצה.

'ברוש' גילה כישלון אדיר בתפעול חיל-האוויר ובתיאום בינו לבין כוחות הקרקע. בנוסף, חיל-האוויר לא היה מסוגל לבצע הפצצות נקודה, אלא רק הפצצות שטח, שלא התאמו לזירה. גם התיאום עם התותחנים היו לקוי - למרות יוזמות של מפקדי הארטילריה, שלפעמים הצילו גורל מוצבים ("משלטים") בלשון התקופה), שעמדו להינטש אל מול הלחץ הסורי.

סוגיה אחרת, שהפריעה ל'ברוש', הייתה פיקוד-ושליטה. כאמור, השתתפו בו כוחות משלוש חטיבות ועוד כוחות. תיאום המבצעי ביניהם לקה מאוד. הייתה בעיה של משמעת מבצעית, ולפעמים יזמו מפקדי גדודים ומפקדי פלוגות נסיגות, שלא תואמו עם מפקד 'ברוש', ואף הפתיעו אותו, למרות חשיבותם המערכתית של המוצבים (למשל, פרדס חורי).

לכישלון ב'ברוש' הייתה משמעות אסטרטגית חמורה. הסורים החזיקו בראש-הגשר, שכבשו ביוני 1948, ופינו אותו רק בנובמבר 1949, אחרי הסכמי שביתת-הנשק, תמורת פירוזו. בגבול סוריה-ישראל היו כמה אזורים מפורזים, שעימותים על השליטה בהם הסלימו את היחסים בין ישראל לסוריה, עד יוני 1967. בין השאר, עלו לדיון שאלת הקמת יישובים באזורים הללו, ניצול מקורות מים וחקלאות בהם וייבוש החולה.

לא איכנס בהרצאתי לפרשה העגומה של הגנת משמר-הירדן, שיש מי שיכנו אותה, הפקרת המושבה. אסיים את הסקירה בהפניית תשומת-הלב לכך, שממשלת ישראל מנעה משרידי משמר-הירדן ומפדויי השבי להקים מחדש את מושבתם. בשלב מסוים נמסרו חלק מאדמות המושבה למה שנקרא כעת קיבוץ גדות (ואז נקרא - הגוברים, או משמר-הירדן ב׳). במקביל, הוקם על חלק קטן של קרקעות המושבה המושב השיתופי משמר-הירדן. אין פלא, שאחד מפדויי השבי הסורי, כתב בתגובה, ׳הרצחת וגם ירשת?׳

בשנת 1949 הגדיר אלוף משה כרמל, מפקד חזית הצפון, בספרו, מערכות צפון, את 'ברוש' כהצלחה. ההסברה הישראלית טענה, שסיכל חבירה סורית לכוחות צבא ההצלה ו/או הצבא הלבנוני, או פעולה מקבילה של הסורים - כיתור - בעמק הירדן ובאצבע הגליל. קשה להתעלם מהעובדה, שבאותו הזמן כבר עסקו אנשי אחדות העבודה, שכרמל היה ממנהיגיהם, בפיאור ביצועיהם במלחמה - אל מול בן-גוריון ומפא״י. לדבריו, מבצע 'ברוש' ״לא השיג את המטרה שהציב לעצמו״ אבל ״הציל את הגליל (ומנע) את התקדמות (הסורים) מערבה במגמה מפורשת להשתלט על הגליל״. גישה מאוזנת יותר ביטא בשנת 1973 רב-אלוף מרדכי מקלף, מפקד 'ברוש', שהבהיר, בספר חטיבת כרמלי, את מגבלות ההישג הישראלי במלחמת הקוממיות: ״הגליל היה משוחרר... אולם תחת איום מתמיד של הצבא הסורי שבמרומי הגולן ...״.

ד. ספרות צבאית מקורית

שלושה ספרים זכו בפרס מולדובן לספרות צבאית מקורית ושני ספרים זכו בציונים לשבח בתחרות. את הפרס מעניק מרכז אריאל לביטחון ולתקשורת באוניברסיטת אריאל, והם יוענקו בטקס חגיגי באריאל בשלושה באפריל.

ספרו של תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, 'ממני תראו וכן תעשו', החליטו השופטים, "מבקש להשיב את רוח הדבקות במשימה לסדר היום בצה"ל. באמצעות תיאור מדויק ומרתק של מבצעים, שעליהם פיקדו בכירי המפקדים בצה"ל לדורותיהם, מעביר שמשי את המסר של ביצוע המשימה תחת אש ובכל מחיר. ייחודו של הספר בשרטוט דיוקנו ודמותו של הרמטכ"ל האולטימטיווי, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בהקרבתו האישית ובדוגמה האישית של רפול".

'קול הדרך: להיות לוחם מטכ"ל'. "הספר, שחצב אורי צפריר מחומרי לבו ושאותו כתב לזכר שניים מחבריו, שלהם הקדיש את הספר, הוא מסמך הצדעה ללוחמי סיירת מטכ"ל - יחידת עלית של צה"ל שנודעה בייחודה המבצעי, באיכות אנשיה ובתרומתם לביטחון המדינה תוך פעילות אינטנסיווית ומסוכנת בעומק שטח האויב. הפגנת המצוינות של הלוחמים, שהתערבבה לא פעם בתחושת עליונות, או כדברי אורי, הלוחם המצטיין, 'תחושת כל-יכולות', ספגה מכה קשה במלחמת יום הכיפורים ושינתה את עולמם של לוחמי הסיירת.

"הספר מתאר את חיי הלוחמים על רצף השגרה הצבאית תוך נגיעה במקומות רגישים ומייסרים. "הספר מעיד כי גיבורים לא נחצבים בהכרח מחומרים נדירים ומיוחדים אלא מחומרים נגישים כגון אהבת הארץ, אהבת המדינה ואהבת האדם.

"הפרס ניתן כאות הערכה למסירותם ולתרומתם של לוחמי סיירת מטכ"ל, שלא מעט מהם יצאו אל מעבר לקווי האויב עם לילה אך למרבה העצב לא שבו עם בוקר".

דרך כוכב מיעקב - בר-כוכבא וזמנו', ספרו של ד"ר מרדכי גיחון, "עוסק בנושא היסטורי עתיק לכאורה אך למעשה מאוד אקטואלי לימינו אנו. להערכתנו, למרד בר-כוכבא יש השלכות על החשיבה הפוליטית היהודית והישראלית מאז ועד עצם היום הזה. המרד, שפרופ' הרכבי הציג כהרפתקנות פוליטית קטלנית, גבה מחיר עצום מהעם היהודי והעביר את עשייתו הפוליטית למישור הרוחני לכאלפיים שנה. ד"ר גיחון מראה ביסודיות כי המרד תוכנן כהלכה הן במישור המדיני והן במישור הצבאי. לטכניקות של צבא בר-כוכבא ושל צבא רומא יש לקחים רלוונטיים ללוחמה העכשווית".

ציונים לשבח קיבלו שני ספרים - 'כשסבא היה בצבא' לדוד כספי, המתאר את לחימת חטיבת השריון 'אגרוף הברזל' במלחמת יום הכיפורים; ו'לחשוב בשש רגליים' למאירה גונט, המספר על איש המודיעין יוסי לבוק, ההוגה והמקים של 'עוקץ', יחידת הכלבנים של צה"ל ומפקדה הראשון.