זה שֶׁלָגוֺלָה הייתה השפעה עצומה על התפתחות התרבות היהודית ההיסטוריון איננו דבר חדש. חוקר היהדות היהודי-אמריקני הגדול, שלום בארון, בספרו "ההיסטוריה החברותית והדתית של עם ישראל", טוען שכבר בגלות בבל הראשונה החלה להתפתח תרבות קהילה שאיפיינה - ולמעשה מאפיינת עד היום - את היהודים. לדבריו, היהדות, עם כל החשיבות שייחדה בתפילותיה ופולחניה לארץ ישראל עברה בתפוצות, כבר בתקופת בית שני, שינוי שעיקרו בניית תרבות גלותית, כאשר לעומתה, בארץ-ישראל המשיכה במקביל להתקיים יהדות טבעית ומאוזנת יותר.
הֽשָׂרְדוּתוֺ של העם היהודי בגולה גבתה ממנו מחיר יקר, שכן תרבות הגולה שהתפתחה במהלך שנות הגלות נגזרה בהכרח מהסתירה שבין נחיתותו של העם היהודי שאיפיינה אותו לאורך דורות רבים ואשר נבעה מהווית חייו כמיעוט ללא מדינה וארץ משלו, לבין נחישותו לשמור בקנאות על זהותו הדתית הנפרדת (שאותה זיהה גם כזהות לאומית). על כך כתב בארון: "החיים הנדרשים הם אפוא בהכרח מלאכותיים ונוגדים לטבע בכמה פנים ועל כן חייב היהודי לחיות אם יש צורך בכך מתוך התרסה לטבע".
למן שלהי המאה ה-19 וראשיתה של הציונות, פעלו בתהליך ההקמה של המדינה היהודית שני כוחות: האחד, העיקרי, היה הזרם הציוני-חילוני והשני, השולי, היה מה שלימים נודע כ"ציוני-דתי". הזרם החילוני, הַפּוֺעָלֽי בעיקר, הבין שרק השתחררות מהתבנית התרבותית הגלותית תוכל להחזיר את החיוניות והטבעיות ליהודים. ואכן, בדרך של מהפכה קונסטרוקטיבית אנטי-גלותית ותוך מרד נגד מרכיביה הרוחניים והגשמיים של תרבות הגולה, הצליח זרם זה להיות הכוח העיקרי שנשא בעול הקמת המדינה.
הזרם השני שֶׁחָבָר אליו, היה הזרם הציוני-דתי. רבניים שהיו ממבשריו, שחלקם אף קדמו לחילוניים, הבינו גם הם את האנומאליה הגלומה ביהדות הגלותית והעריכו, שהתנאי העיקרי הדרוש להצלחת חידוש היישוב בארץ ישראל הוא עריכת שיוני מעמיק ביהדות הגלותית. כך מביא ההיסטוריון יוסף שלמון כדוגמה, את יחיאל מיכל פינס, אחד ממבשרי הציונות הדתית, שפעל ברבע האחרון של המאה ה-19. שלמון כותב: "כאשר דיבר יחיאל מיכל פינס על הזהות בין דת ללאומיות, לא התכוון ליהדות בנוסח היהדות המסורתית של מזרח אירופה; הוא תיאר לעצמו דת יהודית מזוקקת, מלאת חיים ונענית לתביעות הזמן, יהדות שהייתה קיימת, לפי הבנתו את ההיסטוריה, קודם הגלות."
הרבנים מבשרי הציונות הדתית - כמו חלוצי תנועת העבודה החילוניים - זיהו את החולי החברתי-כלכלי שבגולה ואת מבנה התעסוקה, כגורם הַמְנָוֵון גם את היהדות. כך, הרב קָלֽישֶׁר קרא להפסקת הקשר הגורדי שאיפיין חלקים ביהדות הגלותית המזרח-אירופית, שבין לימוד התורה לְטַפּֽילוּת כלכלית. הוא קיווה שבארץ-ישראל תיווצר מציאות חדשה ובה "כל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים - אוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים" - כלומר, מתפרנס מיגיע כפיו.
כך גם קבע הרב ריינס, מייסד תנועת המזרחי, "שכל המידות הטובות והמאושרות יכולות להתקיים ולהשתמר רק אצל עובדי אדמה ולא אצל הסוחרים והתגרנים". שלמון מביא ציטוט מדבריו של מנהל 'סמינר מזרחי' בירושלים, בקונגרס התנועה בשנת 1928: "שאיפת המזרחי למזיגה בין קודש לחול, בין ישראל לארעא, ישראל וקב"ה - היא בלתי מובנת, משום שהורגלנו בגולה להבדיל בין קודש לחול... מנקודת מבט מזרחית אנו חפצים לבנות את הארץ ארץ חול קודש".
ההיסטוריון דניאל שליט, איש הציונות הדתית, טוען, שהיהדות הקדומה ידעה ליצור את האיזון הנכון בין האיזון שבין הקטבים של רוחניות גמורה וגשמיות המוחלטת: "בפרקי בראשית, בסיפורי התנ"ך במשנה ובחז"ל בכולם אין פוגשים חיים "דתיים" טהורים ואין פוגשים חיים מדיניים-ארציים מנותקים אלא מיזוג ואיזון ביניהם. ... חיי הגלות סטו באופן חמור מן האיזון, בכך שהציבו אידיאל של חיים דתיים טהורים". גם דניאל שליט וגם יוסף שלמון מסכימים שהציונות הדתית לא הצליחה לחולל את השינוי הדרוש ביהדות הגלותית. לפי שלמון, הקמתה של מדינת ישראל מצאה את התנועה הציונית הדתית לא מוכנה להתמודד עם האוטופיה של "הפעלת מדינת הלכה, הלכה למעשה". יתרה מכך, שליט קובע באופן נחרץ וחד-משמעי שגם אם הרב קוק הניח את התשתית הרעיונית לעריכת השינוי, הרי דרכו "במובן הרחב והעמוק שלה" לא הוגשמה.
לאורך השנים שלאחר הקמת המדינה הסתבר לזרם הדתי-ציוני שאינו מסוגל לחולל את השינוי הגדול ביהדות המתחייב מהמעבר לארץ-ישראל. חלק ניכר ממנו הקצין את ההיבטים המשיחיים שבתורת הרב קוק, מבלי שהפנים את חלקיה האחרים, אלה הדורשים סולידריות, הסתמכות על עבודה עצמית והתחשבות באחר. התוצאה היא שמרכיבים רבים בציונות הדתית, מקצינים והולכים תוך שהם נעים, מהרבה בחינות, חזרה אל החרדיות הגלותית. כלומר, הציונות הדתית לא הצליחה להגשים את ייעודה ולבצע את השינוי הדרוש ביהדות הגלותית ולהפוך אותה שוב ליהדות ארץ-ישראלית. מכאן, שכל התחזקות של זרמים דתיים בישראל (ולא רק אורתודוקסים אלא גם רפורמים וקונסרבטיבים - שהם יצירות גלותיות טהורות), נעשית לכיוון של חזרה למבנה המעוות של היהדות הגלותית - וכל זאת לא לפי הגדרה והתייחסות חילונית, אלא לפי אמות המידה של הדתיים עצמם. ולא סתם דתיים, אלא דתיים כפי שהיו מאופיינים בעת הגלות; כאלה שהעניין המרכזי שלהם היה נסיון לנצל את השלטון הזר...
אלא שהתמונה המצטיירת כאן מתייחסת בעיקר ליהדות האשכנזית. לפחות בגולה - אבל גם בארץ-ישראל עד ראשית שנות המדינה - היהדות הספרדית תפקדה באופן שונה. במידה רבה, נראה שהאיזון בין הרוחניות לגשמיות ביהדות זו נשמר טוב יותר.
מצביע על כך הרב אליהו זיני, רב הטכניון, יליד אלג'יריה, הטוען שהיהדות האשכנזית, זו שחיה תחת הנצרות, עיוותה את יסודות היהדות באופן חמור. הוא מתייחס, למשל, לפסיקת הרמב"ם, שבמהלך הדורות - ועוד יותר מכך בכמה עשרות השנים האחרונות, מאז שהליכוד היה למפלגה השלטת כאן - נעשה ניסיון להסתירה. פסיקה זאת קבעה במפורש שאסור למי שלומד תורה לתבוע שכר.
הרמב"ם כתב בעניין זה שחכמים עניים "לא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם. והיו רואים בלקיחתו חילול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות כאשר יחיה בהן האדם ותתבזה בעיניהם".
לפי זיני יש לפסיקת הרמב"ם תוקף גם כיום, בעיקר נוכח האיסור הרבני (המקבל משנה-תוקף בהקצבות הנדיבות שהמדינה מקציבה לישיבות) על אברכי הכוללים והישיבות לעסוק גם במלאכה ולעבוד למחייתם, שמבחינתו של זיני, אינו אלא נסיון מצד ממסדים רבניים ועסקני מפלגות חרדיות, שעשו את היהדות קרדום לחפור בו. הרב זיני טוען, שכל הרבנים המתנגדים לתורה עם מלאכה, אלה שמתנגדים לפסיקתו של הרמב"ם, "לא על הרמב"ם חלקו אלא על המשנה". זיני כותב בעניין זה: "בצער רב כשאני אחוז רעדה, נאלץ אני להתעכב-מה על תופעה עגומה זו, ולציין שכל המתנגדים לתורה עם מלאכה בתוך העולם הרבני היו כולם רבנים שחיו בגלות ישראל תחת שלטון נוצרי. תופעה זו זרה לחלוטין לכל קהילות ישראל שחיו תחת שלטון מוסלמי. רוב רבני תימן, אם לא כולם, סירבו לקבל משכורת מן הציבור. בכל קהילות צפון אפריקה, חלק נכבד מן הרבנים התפרנסו ממעשה ידיהם, ואפילו אלו שקיבלו פרנסתם מן הציבור, לא עלה על דעתם מעולם לפסול את דרכו של מי שלא נהג כמותם".
התופעה הפוסלת את תלמידי החכמים והרבנים מלעסוק גם במלאכה, היא תופעה מאוחרת גם בקרב יהדות אשכנז. בימי הביניים, תופעות אלה היו זרות בקרב גדולי אשכנז. כך, רש"י היה יינן ורשב"ם עסק במסחר והחזיק עדרים. חמור מכך, הרב זיני טוען שהשינוי בעמדתם של הרבנים האשכנזים המאוחרים נעשה בהשפעת הנצרות: "רק מארצות שתחת שלטון נוצרי בקע קול הפוסל את המלאכה מתלמידי חכמים, ולא הרגישו שקול זה לא ממחנה ישראל הוא אלא קול של 'אחרים' הוא".
למעשה, הרבנים האוסרים על תלמידי חכמים לעסוק במלאכה מפרים בכך את הוראת המשנה הקובעת כי "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". בכך מסביר זיני גם את הקריאה המתבקשת מפסיקה זו ל"תורה עם דרך-ארץ", כלומר רוחניות עליונה המשולבת במידת הארציות הדרושה כדי לא לבזות את התורה. הרמב"ם קבע כי אלה ש"עשו התורה מלאכה כשאר מלאכות שמתפרנסים בהם" הינם "מחללי השם בעיני ההמון". בעקבותיו, הרב זיני מגדיר את התהליך בו אלפים רבים של יהודים במדינת ישראל הפכו את התורה למלאכה, ובעיקר את מעשי המפלגות "המתיימרות לייצג את ציבור הדבקים בה'," כ"חילול השם המוני".
ייתכן שהבדל זה, ועוד הבדלים משמעותיים נוספים שמציין זיני, בין הרבנים האשכנזים, לבין רבנים ספרדים לפני שאימצו עמדות וסגנון חרדי-אשכנזי, נובעים מכך שהיהודים שחיו תחת האיסלאם, שהרמב"ם היה הדמות הבולטת בין חכמיהם, הושפעו מהמרכיבים הארץ-ישראלים של היהדות ופחות מהמרכיבים הבבליים - הגלותיים שלה. לאחרונה פורסמו מסמכים נוספים מהגניזה הקהירית מהמאה התשיעית והעשירית, בהן תפילות המיוחסות לנוסח ארץ-ישראלי קדום שנעלם. ממצאים אלה ממחישים את האפשרות שיהדות מצרים ודרכה יהדות ספרד כולה, הושפעה ממסורת תרבותית ארץ-ישראלית. במסורת זו נותרו כנראה העקבות התרבותיים של עם נורמלי החי חיים טבעיים ושלמים על אדמתו. ייתכן שלאורך 1,800 שנות הגלות שמרו היהודים הספרדים, משהו מהזיקה לארץ-ישראליות, לנורמליות. זיקה זו התקיימה גם באשכנז הקדומה - אך הלכה ונמוגה שם בהשפעת הדוקטרינות של הגלות הבבלית שדחקה את הפרקטיקה הארץ ישראלית ובהשפעת "האחרים" - הנוצרים.
הטראגי הוא, שדוקא במדינת ישראל איבדו היהודים הספרדים את שרידי התרבות הארץ-ישראלית עליה שמרו בגלות - ובהשפעת הישיבות הליטאיות השתלטה בקרבם המסורת הטפילית של החרדים עם המסר הגלותי האשכנזי-נוצרי. תהליכי ההקצנה הדתית, ההקפדה על קוצו של יוד, אימוץ "תחפושת" חרדית ותרבות של תורה ללא מלאכה, הם אומנם ריאקציה כנגד המודרנה, אך בו בעת הם גם סימפטומים של הדרדרות תרבותית לכיוון של גלותיות יהודית. ומה שגרוע מכך הוא שעוצמתה הפנימית של הציוויליזציה הגלותית היהודית פועלת עתה בישראל לא רק על המגזר הדתי, אלא גם על החילוני. והאבסורד גדול עוד הרבה יותר שכן מדינת ישראל מממנת, מכספי משלמי המיסים, הגירה פנימית של רבבות לכיוון של תרבות גלותית. מדינת ישראל הפכה אם כך מכשיר עיקרי לסתירת חזונו של מבשר הציונות הדתית, הרב קלישר, שקיווה שבארץ-ישראל "כל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים - אוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים".
