"רצון הוא תכונה של התודעה ומאפיין של פעולות אשר התבצעו בכוונת תחילה. הרצון אינו מתייחס לתשוקה או שאיפה לדבר מסוים, אלא ליכולת הכללית לקיים רגשות מסוג זה ולקבל החלטות המבוססות עליהן לצורך פעולות עתידיות. פעולות אשר נעשו בהתאם לרצונו של האדם מכונות פעולות רצוניות" [ויקיפדיה].
מגוללת מטה, מעלה את תמונותיהם.
הנה, דווקא זה נראה לי מתאים.
מזדרזת להעמיק בקריאת פרטיו ומוצאת בהם דמיון לשלי, הגיל לטעמי, תיאורו את אופיו, תכונותיו, רצונותיו ומחשבותיו, תואם וכמעט חופף גם.
"אשמח
להכיר" אני מקלידה בחלונית המיועדת לכך ולפעמים כשרוחי נחה עלי, אף מוסיפה משפט הומוריסטי בתקוה שיבין אותו ובעצם זה מין ניסיון מוצנע לגשש בשטח, לראות אם יבינו.
עוברים לעתים ימים עד שמגיעה תגובה כלשהי, לפעמים היא צצה כמעט מיד.
"זה" לא מתאים לי, אני קוראת.
ממצמצת בעיני, אוי לי ואבוי לי, אני מצחקקת (כן, מצחקקת), ראו זה פלא, הוחפצתי במהירות הבזק.
כדאי שאודיע על תגלית זו לסוכנות החלל האמריקנית או אולי למדענים שלנו, הרי ישראל ידועה במדעניה ובגאוניות מוחותיה, רצות בי מחשבות מוטרפות.
סופסוף אפשר יהיה לשלוח בני אדם כחפצים לחלל ושם יהפכו בחטף לבני אדם, אפשר יהיה לחסוך בחליפות מיוחדות להתאמת גוף האדם לתנאים השוררים בחלל, ובכלל אפשר יהיה לשלוח עשרות בני אדם מוחפצים בחללית אחת, אשר אינם זקוקים למקום רב ומשקלם אפסי!
מיד חזרתי לקרקע המציאות ובמרץ מוגבר התיישבתי לענות ובמלוא הרצינות:
תודה לך (וכאן ציינתי שמו) וכאן אקרא לו מוישה מאראנצן קבעצ'ער (ובעברית - מועך התפוזים), שמחתי מאוד לדעת שהפכתי ביעף מאשה ובת אדם ל"זה". ובמחשבה שניה, גם "זה" אינה חושבת ש"זה" יתאים לה. בהצלחה בהמשך.
סימנתי X גדול בריבועית הקטנה המיועדת ל"מחק".
ובעודני מעיינת כהנה וכהנה, צץ מולי גבר יפהפה, מבטו אצילי עשוי ללא חת, זקוף כברוש, וגובהו, -שיא פנטזיותי - 1.88 מ'.
מהר, נשמתי בחופזה, מהר, כתבי לו.
קראתי ברפרוף זחוח את תיאוריו ושאר פרטיו ומיד החלונית הגדולה יותר קרצה לי כאילו אומרת, היכנסי נא, גברתי המשתוקקת, כתבי לו, הוא האחד בשבילך.
ערב טוב (ושוב לא אומר את שמו) מוישה גרויס, אנו שכנים, ממש מאותה עיר, אשמח מאוד להכירך. שלח, הקשתי.
והמתנתי.
וחיכיתי.
וציפיתי.
ובדקתי מדי יום אולי הגיעה תגובה כלשהי, אולי פספסתי תגובה ממר מושלם. נדה, אין, אפס, כלום. המושלם החליט לא לענות, והתכווצתי קמעה במושבי. טוב, לא נורא, ניחמתי עצמי, יהיו אחרים.
ויש אחרים, מאות מהם, מתאימים ומתאימים פחות, כאלו המשתוקקים שרק אומר כן, ואלו השולחים שוב ושוב בקשתם ומסבירים לי עד כמה נתאים ביחד, ואלו ששאלתם הראשונה היא, אוהבת סקס? ואלו המספרים בלחש (בכתיבה) כי אומנם נשואים המה אך היא לא מבינה, חלתה וטיפלו בה שנים וכבר אינם אוהבים, רוצים מישהי בדיוק כמוני, ואלו המסבירים שאני טועה בגדול, כי רק הם יסכימו "לקחת" מישהי כמוני, ואז מגיע המושיע לו המתנתי ואומר בידענות מפליגה, את לא תמצאי לעולם מישהו, את אסרטיבית מדי, חזקה מדי, עם כישורים כשלך, איש לא יוכל להתחרות בך, והפאנץ' ליין, בגילך, מי שירצה אותך, הם בני הגילאים המבוגרים ממך בעשור ויותר.
ואני שואלת את עצמי, מה אם כן אמורה אנכי לעשות?
להתפשר ולהסכים שבן זוגי לחיים, יהיה מבוגר ממני בעשר שנים לפחות, רק כי הוא מאוד משתוקק לי? שאלמד להיות פחות אסרטיבית, להפוך עצמי לחלשה, לשתוק, לזרוק כישורי לים או פשוט לא לספר עליהם? להתפשר על הגבר הנמוך ממני בעשרים ס"מ? להתעלם מאופי אומלל הזקוק לטיפול פסיכולוגי צמוד 24/7? לגלות שזה שיצאתי עמו לכוס קפה אחת! נחשד כיום ברצח זוגתו? להשלים עם שתיקה כפויה ללא אפשרות לתקשר רק כדי שיהיה לצדי מישהו בבית ואוכל לצאת עמו למסעדה/טיול/הצגה?
ואני ואנכי ועצמי מתנערות ממחשבות מדכאות אלה, וכולנו מזדקפות ומחייכות חיוך רחב שעד מהרה הופך לצחוק גדול ומתגלגל המכווץ שרירי בטני עד כאב וכולנו מנסות לעצור את הצונמי הזה ולבסוף מצליחות, מתנשפות ומוחות דמעה.
לא, רבותיי וגבירותיי, זה לא עובד כך, אני אני, אנכי אנכי ועצמי היא כולנו ויחדיו הגענו למי שאנחנו בזכות עבודה קשה, מתת אלוה וכישורים מיוחדים.
אנו בסך-הכל רוצות לרצות!!!
