"אני עכשיו מעיין"

השופט: כמאל סעב, בית המשפט המחוזי בחיפה

המועד: יום רביעי, 15.3.2017, שעה 09:15

הנושא: תיקים אזרחיים


זה היה מביך. אין מילה אחרת לתאר את הביקור החוזר באולמו של השופט כמאל סעב. הוא היה לא מרוכז, לא שם לב למה שהצדדים אמרו פעמיים ושלוש, לא התכונן לתיקים ולא ידע מדוע בעצם קבע את הדיונים. דומה, שמעולם לא נתקל המדור בתופעה כזו.

את הדיון שנקבע ל-09:15 לא יכול סעב לקיים, משום שאחד מעורכי הדין לא הגיע; נראה בהמשך, שהוא מגיב בתקיפות ראויה. בינתיים עורך הדין שכן הגיע והקלדנית מדברים על היכל המשפט בחיפה ועל האולם בו אנו נמצאים. "הבניין הזה קיבל פרס", מספרת הקלדנית, ותוהה בצדק: "בשביל מה כל החלל הזה - בשביל אנשים ענקיים?". יש גם בעיות אקוסטיקה ומיזוג וגם מצוקת אולמות, הם מקטרים.

סעב נכנס ב-09:45 ומקבל עדכון מעורך דין שבעצם לא היה צריך להגיע, משום שנקבעה רק תזכורת פנימית בלא הצדדים. אבל יש בפיו בשורה טובה: הצדדים מבקשים ארכה של 30 יום למיצוי המו"מ. סעב מזכיר שממילא קבע הוכחות ל-1.7.17 ואומר שהדיון יתקיים אם הצדדים לא יודיעו שום דבר אחר.

"וזה מספק? אפשר לסיים?"

חוזרים אחורה, לדיון שלא יכול להתקיים. "חברי הודיע לי שהדיון נשמט לו וביקש להודיע שלא יגיע ולקבוע לתחילת השבוע הבא", מעדכן עמיתו. סעב שואל האם צריך לקבוע מועד לשמיעת ההוכחות, ונענה: "היו הוכחות, אני לא יודע למה אדוני קבע דיון". סעב מבקש מהקלדנית להביא את התיק מהלשכה, מעיין בו ושואל שוב: "אז מה, אדוני? לקבוע מועד אחר?". עורך הדין מזכיר שכבר נשמעו ההוכחות ומציע לקבוע מועד להגשת הסיכומים. סעב: "מה קורה עם הפניית השאלה [למומחה]? הייתה הפניה". עורך הדין משיב שהוא הגיש תגובה לבקשה. סעב: "וזה מספק? אפשר לסיים? אין לי את ה..." - הוא אינו משלים את המשפט.

עורך הדין מדבר לגופו של התיק למרות שכאמור הוא מופיע לבדו, וסעב שוב מאבד אותו: "הוא ביקש לשלוח שאלה, נכון? אז אין לי את השאלה ואין לי את התשובה". עורך הדין מזכיר לו שהוא לא התיר להגיש את השאלה. סעב מחייך: "יש תשובה לשאלה שלך, לפעמים לא צריך לשאול". מתברר שמקור הבלבול הוא בטעות כתיב בדיווח שנמסר לסעב:

"הוא [המומחה] הופך אותה [את חוות הדעת], חשבתי שהוא כותב 'חופף'. יש שם פ' פ' בסוף". סעב מראה את המסמך לעורך הדין: "איך המילה 'הופך' כתוב? יש לו טעות כתיב, לא? אני אולי ארכיב משקפיים. אני בלי משקפיים מסתכל עוד פעם. האות האחרונה זה לא כ'. חשבתי שאני צריך משקפיים, אבל גם בלי משקפיים אני רואה טוב.

"אז מה חברך רוצה? אני צריך לקבוע עוד ישיבה לשמיעה? אולי תדבר איתו בטלפון ואני אקבע מועדים לשמיעת סיכומים, חבל שאני אקבע ישיבה. אם הוא לא רוצה לחקור או לשאול שאלות, הוא רצה לשאול שאלות". כאן מתחיל דו-שיח של חירשים, הנובע מכך שסעב לא התכונן לדיון: מי ביקש מה ומתי. עורך הדין אומר שהוא זה שביקש להפנות שאלה נוספת למומחה, אבל סעב זוכר אחרת: "בתחילה הוא ביקש ואחר כך הוא ויתר ואתה ביקשת". סעב מדפדף בפרוטוקול: "אני עכשיו מעיין. אני אומר לך שהוא הגיש עוד בקשה, ראית אותה? אז למה אני אקבע עוד ישיבה?" - ונזכיר שסעב עצמו קבע את הדיון הזה, שאינו מתקיים רק משום שעורך הדין השני לא הגיע. "תדבר איתו. גם אם אני טעיתי שהתרתי את השאלה, יש תשובה של המומחה. אם הוא מכריז 'אלה עדי', אני אקבע מועד לסיכומים. אני לא אקבע עוד ישיבה".

"מתי תקבל את חוות הדעת?"

עורך הדין יוצא להתקשר ואפשר לעבור לתיק שנקבע ל-09:45. יש לציין, שהצדדים בתיק זה הקדימו ברבע שעה - מה שמלמד שמבחינתו של סעב, הדיונים מתחילים בזמן וכולם יודעים זאת. אלא שעד מהרה מתברר, שגם לתיק זה סעב לא התכונן. "יש כאן חוות דעת?", הוא שואל. "ד"ר כנאנה קבע כמה [אחוזי נכות]?". לתובע חסרה חוות דעת אחת, ובתשובה לשאלתו של סעב הוא אומר שאמור לקבל אותה ממש כל יום. "באיזה תחום חסרה?", שואל סעב על נתון שכבר נאמר מספר פעמים - בגסטרו-אונקולוגיה. גם שאלתו מיהו המומחה שאמור למסור חוות דעת זו, כבר נענתה יותר מפעם אחת.

"דוקטור או פרופסור? ומה הוא קבע, אם אתה יודע? אתה עוד לא העברת את חוות הדעת", אומר סעב לתובע - המסביר שאת חוות הדעת בתחום הנפשי כבר שלח לנתבע. סעב אינו מסתדר עם המחשב, נעזר בקלדנית ופונה שוב לתובע: "מתי תקבל את חוות הדעת?". ושוב: התובע כבר אמר שלוש פעמים שזה יהיה בעוד יום-יומיים.

כעת מנסה סעב לבדוק עם בא-כוח הנתבעים, כמה זמן יידרש לו כדי להגיש את חוות הדעת הנגדיות. עורכי הדין מתווכחים וסעב חותך במהירות: "אני מבקש לא לדבר שניים, אני לא שומע". עורך הדין של הנתבעים אומר שלא ידע כלל שיהיו חוות דעת, אך סעב שם לב: "לא ענית לשאלה שלי: [כמה זמן תצטרך] מהיום שתקבל את חוות הדעת [של התובע]". עורך הדין: "אני אעדכן את בית המשפט". סעב: "לא, אתה לא תעדכן. אתה תגיד לי אם אתה צריך חודשיים או 30 יום ואני אקבע מועד. זה מה שקורה כשמגישים תיק שהוא לא מוכן, וזה נכון גם לגביך [בא כוח התובע] - הגשת בלי חוות דעת".

בא כוח הנתבעים טוען שהוא צריך שלושה חודשים, וסעב יורה: "למה?". בא-כוח התובע מבטיח שחוות הדעת יועברו בשבוע הקרוב, וסעב חוזר לבא כוח הנתבעים: "תפנה בבקשה איזה מסמכים אתה רוצה, ואם הוא לא יענה לך - תגיש בקשה [לבית המשפט]". השניים שוב מתווכחים וסעב מרים את קולו: "תודה, סיימנו". הוא מכתיב החלטה לפיה "הצדדים מתבקשים להשלים ביניהם בהבנה ובהסכמה את ההליכים המקדמיים", ומזכיר להם שכבר ב-14.12.16 הורה להם להשלים את ההליכים לפני הדיון הבא. "לא קראת את ההחלטה", הוא נוזף בבא כוח הנתבעים, לא ביקשת ועכשיו אתה מבקש באולם. אני לא אתן שלושה חודשים".

"ועדת הסולחה עם החוכמה שיש לה"

סעב קובע שההליכים המקדמיים יושלמו בתוך 21 יום, מציין בהחלטה שחבל שהצדדים לא קיימו את החלטתו הקודמת, ומעיר לבא כוח הנתבעים שמדבר: "אדוני, אני שמעתי אותך, לא הפרעתי לך, אני בהחלטה". אלא שבפועל, הדיון הבא נקבע ל-21.6.17 - מה שנותן לבא כוח הנתבעים את שלושת החודשים שביקש וסעב אומר לו: "אדוני יפנה בבקשה אלו מסמכים אתה מבקש. אני חושב שאפשר לעשות את זה בהבנה. זה שלושה חודשים כמעט". בא-כוח התובע אומר שאין בהחלטה מועד למסירת חוות הדעת הנגדיות, אבל סעב מסביר: "המועד נקבע כדי לאפשר, הוא ביקש שלושה חודשים, קיבל קצת פחות"; אם להיות דווקן, הוא קיבל קצת יותר.

מחוץ לפרוטוקול, סעב שואל בחיוך מדוע התביעה לא הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, ומיד נראה מדוע הוא שואל - למרות שבא כוח התובע מסביר שהסמכות המקומית היא בחיפה. בא-כוח הנתבעים מספר שיש ועדת סולחה על האירוע, וסעב מגיב: "אם אפשר לגמור בפני ועדת הסולחה - מה טוב. לכן שאלתי למה לא בנצרת, כי צירפת את התיק הפלילי. טוב", צוחק סעב, "כל עורך דין והשיקולים שלו".

הבעיה היא, טוען בא-כוח הנתבעים, שעמיתו מסרב בצורה נחרצת לדון בנושא בפני ועדת הסולחה. בא-כוח התובע מסביר, שהוא אינו מוכן שהוועדה תדון בהיעדרו, אבל אם תזמין אותו - יבוא ברצון. סעב חושב שזה רעיון טוב, "אם ועדת הסולחה תשמע אותו והם מוכנים לסיים את הנושא הזה באופן מוחלט". לבא כוח התובע יש הסתייגות: הוא לא בטוח שהוועדה תוכל להכריע בתביעה הכוללת חוות דעת על נזקים רפואיים. סעב מפיס את דעתו:

"תסביר להם איזה נזקים יש ואיך בית המשפט מחשב פיצוי, ואני משער שחברך גם יהיה שם ויעשה את זה. ועדת הסולחה, עם כל החוכמה שיש לה בפתרון סכסוכים, היא תדע. ראיתי שחייבו אנשים בסכומים מאוד אדירים של קרוב למיליון שקל רק בתיק הפלילי". בא-כוח התובע מציין שכאן מדובר לשיטתו ב-4 מיליון שקל, אך סעב זהיר כנדרש: "אני לא נכנס להערכת הנזק. אתם גם יכולים לדבר ביניכם, לנסות לסגור את התיק".

עורך הדין מהתיק הקודם חוזר ומבשר שעמיתו רוצה עוד דיון. "דיון למה?", תוהה סעב. "אין מה לדון. אני מוכן לקבוע את זה ל-30.3". אלא שעורך הדין נעדר ביקש לקבוע לשבוע הבא, וסעב מעיין ביומן: "יש לי המון תיקים. יש תיק הריגה, הוכחות". לבסוף הוא קובע את הדיון ל-29.3 ומעביר מסר תקיף ונכון: "היה על עו"ד שירין להתייצב לישיבת היום. תראי לי" - הוא פונה לקלדנית - "מה הוא אמר שמה, שנשמט מהיומן? מועד הדיון נקבע במעמדו. לבקשתו אני קובע ישיבה ל-29.3. בישיבה הנ"ל יבהיר עו"ד שירין מדוע בית המשפט לא יחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין ישיבת היום".


השורה התחתונה: ההכנה לדיון מצד השופט היא בעלת חשיבות עליונה, ולמרבה הצער סעב לא התכונן לשני הדיונים. כתוצאה מכך, הוא עצמו אינו יודע מדוע קבע את הדיון הראשון (שאולי למזלו לא התקיים), ולא יצא כמעט שום דבר מעשי מהדיון השני. גם חוסר הריכוז שלו מטריד, למרות שכאשר הוא רוצה - סעב שם לב היטב לפרטים.

יעילות: 6

מזג שיפוטי: 8