11 הנקודות בנגב - מבט מבפנים <br>

הקיבוץ שהוקם במסגרת מבצע "11 הנקודות" בשנת 1946 הורכב מארבעה גופים: בוגרי השומר הצעיר מכפר הנער בן-שמן; בוגרי השומר הצעיר מקן חיפה; גרעין השומר הצעיר מדרום-אפריקה וגרעין של עולי אוניית המעפילים "פטרייה".

בעת התגבשותו בנתניה היה מרוכז הקיבוץ בבית בן 2 קומות, בית קטן בל גג עגול (שימש לילדים), 2 צריפים, צריף חדר-אוכל וצריף למרפאה מזכירות ודואר. המבנים היו מרוכזים בנקודה על הדרך מנתניה לעין-התכלת. ממולם שכן מחנה ה-ITS והבחורים מגרעין "אילת" צפו לא פעם בערגה לבחורות שהסתובבו שם. באוהלים ובסוכות ליד כל מיטה היה ארגז תנובה ובו חפציו של הדייר והוא כוסה במפת שולחן. באוהל ששימש 4 עד שישה דיירים עמדו שולחן וכמה כסאות תוצרת בית.

ב-13 ביוני 1944 יצאו "הגרעינים המאוחדים" לנתניה, להקים על צוק המשקיף על הים את קיבוץ כקיבוץ עצמאי ועדיין בל שם. השם נבחר רק לאחר מכן וביטא את חלומם של צעירי מזרע להתיישב בים סוף, באילת עליה רק שמעו אך מעולם לא ביקרו בה. קיבוץ קודם להם שישב בצוק "מצפה הים", עדיין לא פינה מקומו ולכן "אילת" הקים אוהליו במרכז החצר.

אנשי מזרע, עין-השופט והישראלים מהשומר הצעיר. מסיפורי החברים הוברר כי המאבק היה מי יהיה בין הראשונים. במהלך השנים נוכח עד "כמה יסוד הראשוניות" היה חשוב ומכריע. בחודשים הקרובים התחולל בחצר הקיבוץ מעין מאבק בין החולמים על קיבוץ ימי באילת שהצטיירו כחלומות רומנטיים לבין בוגרי בתי ספר חקלאיים חקלאים שהיו מעשיים יותר והחלו בוחנים אפשרות התיישבות חקלאית באזורים מוכרים.

בתחילה היה נהוג שכל שבת החברים נוסעים להורים או לקיבוצי האם. קיבוץ אילת התרוקן מחבריו. אולם, אט אט החלו החברים להתקשר לענפים ולמבנים והחלו בעיצוב אופיה של השבת. אך לפני כן התפנו לדון בנושא השיתוף. כך נוצרה "קומונה א" הנוקשה שלא התירה שום פריט או בגד פרטי. הכל שייך לכלל. בנתניה פורץ הוויכוח הגדול בין "המשקיסטים" הרואים בעשיית הכסף ומשק חקלאי רווחי, את חזות הכול.

הללו בזים לחיי החברה והתרבות, להשכלה המיותרת ומכריזים: "העיקר הוא לעשות כסף ולהקים משק הגון, כל השאר מעיסע (מעשיות)". כך למשל, שהגיע הטרקטור הראשון (טי.די. 9), רקדו סביבו הורה ממש כמו סביב "עגל הזהב". זוהי משקיות מעשית בטהרתה. המשקיסטים לא נהגו לבקר איש את רעהו אחר-הצהריים על כוס תה, לא להתווכח על "איזמים" ולא לקרוא יותר מדי ספרים. מולם התגבשה קבוצה שהכירה בערך התרבות בחיי החברה. עיתים כונו "תרבותניקים" ועתים זלזלו בהם.

משקלם של "הדרום-אפריקנים" בקבוצה זו היה גדול. הם היו "יותר זעיר בורגנים" לעומת הגרעין הקשה מבן-שמן, שלמד חקלאות והיה מגויס לצד המשקי. הם גם הקפידו בקטנות והיו חסידי השיתוף והשוויון . קבוצת החברה והתרבות נהגה להתווכח בלילות, ליד הצ'יפס המתבשל בחדר האוכל. דיברו אז על מרקסיזים וטרוצקיזם, פסיכולוגיזם ועל פרויד מול רייך. בספרות העולמית הוזכרו דוסטוייבסקי, טולסטיי, קנט, ניטשה, ובפוליטיקה הארצית עפו באוויר מושגים כמו: "מאבק צמוד", "מאבק רצוף", "דו לאומית".

שיחות הקיבוץ לעומת זאת, המבולגנות והבלתי מנוסות, דנו בנושאים פרוזאים למדי: מי יהיה העגלון?, האם יש צורך בקניית ארון חדש למחסן הבגדים (קומונה) והתמודדות בלתי פוסקת עם העישון. העישון נתפס על-ידי החיפאים ונערי בן-שמן כחיקוי זול, בורגני, וביטוי לחוסר יכולתו של האדם להתגבר על יצריו ודרשו להפסיקו מיד. הם התנגדו לתת תקציב מיוחד למעשנים ובמקרים קיצוניים דרשו להעזיב אדם שאינו עומד בהחלטה. האנרגיה שהושקעה בדיונים על העישון הייתה יכולה להקים בקלות עוד שני קיבוצים. לבסוף ניצחה הפשרה - הוקצב תקציב ייחודי של 8 סיגריות ליום למעשן כבד.

השיתוף והשוויון נחשבו לערך עליון. באותה שנה הוקמה ועדת שיתוף וכל החברים נקראו לתת את כל רכושם הפרטי לטובת הכלל. זה כלל שעונים, עטים, עדיים, תכשיטים ועוד. מעתה נאסרה המילה "שלי" להיאמר. ברור שלא כולם יכלו לעמוד בדרישה וחלקם הסתירו חפצים יקרים ללבם. לאחר שהצטברו החפצים ניגשו להכנת "תקנון" שהוא לב ליבו של חיי קיבוץ מאורגן.

תקנון הוא לא חוק אך בחברה הצעירה והאידיאליסטית הזו התקנון מבטא את שאיפות החברה לתיקון עולם. מי שלא עומד בו לא רק ייענש אלא פשוט יעזוב. לאחר מכן החלו לדון בבגדים והכנסתם "לקומונה" כלומר למחסן הבגדים המשותף. החל ויכוח ארוך האם לסמן את פרטי הלבוש במספר אישי או לא ובכך התאפשר למסרו לאחר הכביסה לכל דיצריך.

הוויכוח הוכרע לתקופה קצרה בהחלטה התומכת באי-סימון הבגד אך מתוקף עובדות החיים ההחלטה לא הייתה תקפה לזמן רב. היה זה ניסיון אמיתי ליצור חברה שוויונית לעילא המסתפקת במועט ואינה מכירה בצרכי הפרט "הסוטים" מהתקן הקיבוצי. את לקחי הניסיון הזה העבירו חברי שובל לצעירים מלהב וקיבוצים אחרים שלמדו מהם רבות.

ריינר ח', חי בין החיים, קיבוץ (שובל), תל אביב 1959.

חומרים במרשתת.

הכניסה לחדר משפחה, כלומר זוג שהחליט לחיות ביחד ולהקים משפחה נעשתה בצנעה, ללא הודעה מראש. הזוג לא הפגין בימים שקדמו לכניסה לחדר המשפחה אהבה בפומבי - זה לא היה מקובל. לכן כל "כניסה" מעין זו נתקבלה בהפתעת מה. השניים לקחו את המיטות והארגזים ונכנסו לאהל משלהם. היה זה "נוהל" שנועד להצביע על כך שאין החברים מאמינים בטקס החתונה הדתי-בורגני.

לכן, התקיים בחשאי, ללא עוגה, ללא ברכה, ללא הרמת כוסית. גם לא להורים לא הודיעו אלא לאחר מעשה. לרב בעיר היו הולכים רק שהתקבצו כמה זוגות (כדי לחסוך ברכב ובשעות עבודה) והיו עומדים תחת החופה נבוכים ומבוישים. הטבעת הייתה מאחד הוילונות התלויים בחדר האוכל, ועברה מזוג לזוג.

הרי טבעת נשואים אמיתית היא סימן לרכוש פרטי וזה בקיבוץ - הס מלהזכיר. מעט הילדים שוכנו בבית העגול, הבטוח. כולם השתעשעו עמם אחר-הצהריים "הרי הם של הקיבוץ". עד ליום היציאה להתיישבות בנגב היו בקיבוץ בנתניה 70 חברים ו- 12 ילדים.

הידיעה על הליכה להתיישבות בנגב באה במפתיע. לאחר שנתיים של ישיבה יחסית נוחה בנתניה, הגיעה הידיעה על ההליכה לנגב. קצת מחברי הקיבוץ התנסו בנופי הנגב הצפוני כאשר פלוגה שלו נשלחה לעבודה ביד-מרדכי אך הפעם דובר על אזור באר-שבע, ומבחינת המתיישבים היה זה "סוף העולם".

לקיבוץ ניתנו 10 ימים עד העלייה, נאסר עליהם לפרסם זאת ויושקו נקבע כמפקד הפלוגה היוצאת לביר-זבאללה. ל-20 החברים הראשונים לירידה לנגב נבחרו יודעי ערבית וכאלה המנוסים קצת בענייני ביטחון. הללו שלא זכו לרדת דרומה - חשו אומללים, עצובים והתקנאו בראשונים העושים היסטוריה.

משלחת מהקיבוץ נפגשה עם עמיחי קרול ועם חיים גבתי וביקשה להתיישב בביר-מנסור הקרובה יותר לבאר-שבע ולכן נחשבה "לחלוצית" יותר. אולם את אתר ביר מנסור קיבלו חברים מגרעין "משמר הנגב" ואתר ביר-זבאללה נמסר לגרעין "אילת". הראשונים זכרו ביום העלייה את האבק הנורא, את הנסיעה האינסופית, ואת ביתו הדו-קומתי של השיח' סולימן שבלט במדבר.

השקט והדממה מסביב מקרבת את החברים. ביום עובדים ובערב, בחדר האוכל, לאורו של הלוקס - קוראים ספרים. מתפתחת ביישוב מבודד כזה "תופעת הציפייה". כל הזמן מצפים לביקור אורח חשוב מהסוכנות, לשוב הבחורים מעבודתם בקו המים, לביקור חטוף של חברה או אישה מנתניה. כל הזמן מצפים. חבר הקיבוץ גבריאל, יושב עם הרועים הבדואים מנסה ללמוד את שפתם. אחר-הצהריים משחקים כדור-עף. הימים עוברים. בערב מאזינים לתקליטים: צ'ייקובסקי סימפוניה מס. 4 ומס. 2 של סביליוס. מעשנים - הסיגריות חופשי.

המפגש עם השכנים - הבדואים, מעורר סקרנות וכעס. הקיבוץ יצא לטיול ראשון לכיוון מזרח, לחוולפה (להב של היום). הנערים הבדואים מהכפר, רגמו באבנים את מטיילי שובל וצעקו בערבית: "באתם לגזול אדמותינו". חברי שובל מופתעים, לא מוכנים לפעולה כוחנית ולא יודעים להשיב לטיעון הבוטה. הם נמנעו מלהפעיל נשק ונסוגו משם במהירות. מסקנות הטיול יהדהדו עוד זמן רב בין החברים ויקבעו מעתה את יחסם הכפול לשכנים. העבודה בקו המים הייתה עיקר הפרנסה. שם נפגשו עם כל קיבוצי הנגב וטוו חלומות, השוו והשתתפו בחוויות.

תחושת העובדים הייתה הרבה מעבר לפרנסה או מתיחת קו-מים. מבחינתם היה זה צינור החיים המרכזי לנגב. אחר כך הגיעו המים בצינור 6 צול מניר עם והשמחה הייתה גדולה. בעקבות כך, החלו החברים לחלום על חקלאות אינטנסיבית שהכירו מהצפון.

אחת לחודשיים קיבל הבעל חופשה של שלושה ימים לנסוע מהנגב לנתניה ולפגוש באשתו ובילד. יצא בבוקר מוקדם עם עובדי הקו והמתין שעתיים ברוחמה לאוטובוס, רועד מקור וכולו אבק מהדרך. ואחר כך, באוטובוס בעמידה, עד נתניה, כשעתיים. השמועה על הגעתו של אורח מהנגב עוברת חיש: "הגיעו מביר זבאללה". חברתו ממתינה בחוסר סבלנות אך החבר לא העיז לגשת לחברתו/אשתו לעיני כל.

קודם כל דיווח שעה ארוכה לסובבים על המצב בנגב ורק בערב פנה לחברתו וקיבל מהאחראי להחדרים חדר ריק ליומיים שישהה שם. בינתיים החלו לפתח את המטע, המשתלה ושדות הפלחה. בעת ביקור הקיבוץ מנתניה בשובל נבחרה סיסמת אש לא אידיאולוגית, ולא המדברת על חזון הנגב ולא מצטט מדברי מנהיג כזה או אחר אלא פשוט: "שלום חברה".

"בנוקטה" (חדר הנשק) נמצאו 11 רובים איטלקיים עבור 11 חברים שהיו חייבים ללבוש מדים בבוא הקצין האנגלי לביקורת. חבר הקיבוץ גבריאל היה "הקורפוראל" ואחראי בפני הבריטים על תקינות חדר הנשק. עם זאת, בסודי סודות, ובעקבות מה שקרה בצפון (חיפושי נשק בקיבוצים) חפרו שני חברים "סליק" והטמינו בו נשק בלתי לגאלי ותחמושת. רק שניים ידעו על כך והיה זה סוד שמור היטב.

הכרזת כ"ט בנובמבר התקבלה ברגשות מעורבים. ראשית, לא ברור היה כיצד יגיבו הבריטים ואיזה סוג של "עוצר" יכריזו בנגב. שנית, לא ברור היה כיצד יגיבו הבדואים עם גבור פעולות האיבה. עיקר העשייה הופנתה כעת להתגוננות, להגברת האימונים, לחפירת תעלות, עמדות, פילבוקסים ועוד.

ואכן, לאחר כמה שבועות החל "המצור" שנמשך חודשים רבים. הפלמ"ח שלח פלוגותיו לנגב וכן את "חיות הנגב". מחד נשבה תחושת ביטחון ומאידך - היו היסוסים - האם כדאי לזרוע את שדות הפלחה? האם כדאי לטפח את המטע? הרי תהיה מלחמה וכל זאת ירד לטמיון. עולמם של הצעירים האחוזים בתחושת יצירה ובריאה בנגב התרסק בדצמבר 1947 - עם בוא הידיעות על הקורבנות הראשונים של יהודים בנגב. ב-10/2 1947, נרצחו 6 חברי "גבולות" בסיירם ליד ביטחה, בידי בדואים ידידים מאתמול; 11 בדצמבר 1947, חמישה חברי יחידה של הפלמ"ח נהרגו במארב; יומיים לאחר מכן נהרגו חמישה חברי קיבוצים שיצאו לעבודות הקו ונראו סימני התעללות בגופות.

תוך חודש נרצחו צעירים יהודים, חלוצים, אנשי פלמ"ח ועובדי הקו. החיים בביר-זבאללה השתנו ללא הכר. ב-18 במאי נהרג חבר הקיבוץ בקרבות ירושלים. המוות הפך למוחשי. הויכוחים בחצר הקיבוץ התפרצו שנית: האם לשבת כאן ולפתח את הקיבוץ הקטן במדבר או האם הזמן אומר שיש לעזוב הכל ולהתגייס לפלמ"ח? בינתיים, גבר רוב החושבים שיש להתחפר כאן ולהגן בדרך זו על הנגב..

הבידוד והמלחמה יצרו תנאים קשים ביותר. כך למשל, חתונה שנערכה בשובל, תחת אוהל שהקרואים יושבים על האדמה וארגזים. ללא טקס, ללא חגיגיות. עד להפוגה, היו שלא יצאו משובל למעלה משנה והיו אבות שלא ראו כבר חודשים את ילדיהם.

בהפוגה יצאו גאים לתל אביב וציפו שהציבור יודה להם לצעירים מביר זבאללה, על עמידתם בנגב. אולם מהר מאוד התברר להם שלמדינה סדרי עדיפות אחרים. הציבור לא ידע לא היכן שובל, לא העריך את קשיי המצור בנגב והפלמ"ח כבר פורק. לצעירי שובל הייתה הרגשה שהם נעזבו, נשכחו, ואיש לא מחשיב אותם לעומת המדינה הצעירה העסוקה בבניית הצבא החדש (צה"ל), הנשק הטנקים והמטוסים והקרבות בירושלים ובגליל.

המתח באזור עלה ולפתע באמצע היום, תקפו את הקיבוץ שני משוריינים מצריים אך לא נגרמו אבדות ונזק. כתוצאה מכך, רגש ההזדהות עם הנגב, הצורך להחזיק בו ועם התחושה ש-11 הנקודות הם המחסום האחרון לפני צל-אביב - התחדד. בהופעת "הצ'יזבטרון" הוא הרקיע לשחקים ושם, יחד עם הפלמ"ח בנגב, שרו סיפרו צ'יזבאטים והתאהבו. רק בשובל חשו עצמם הצעירים כצועדים לפני המחנה.

החזית עברה לבאר-שבע שנכבשה ולסיני. באוויר שרתה תחושה כי "הכול כבר נגמר". הקיבוץ הוא עתה מרכז הכובד: הקמת המשפחות, הטיפול בילדים, החינוך, פיתוח ענפי החי, המטע, המשתלה, הפלחה, והבנייה הגדולה. במסיבה הראשונה לאחר המלחמה כותבים החבריא: .."מתפרקים גדרות התיל/ החצר צרה כבר מהכיל/ בניינים צצים בין ליל - / בקיצור, העסק כבר מתחיל/..עוד נאכל ביצים ושמנת/ עוד נבנך שובל ונבנית.."

ניסינו לשתף את הקורא בעולמם הרגשי של 20 הצעירים שחיו כפלוגת חלוץ בביר- זבאללה מיום כיפור 1946 ועד לתום מלחמת העצמאות. לאו-דווקא להדגיש את הנאומים והתוכניות והחזון והפוליטיקה הפנימית והחיצונית אלא את רגשות היום-יום, הוויכוחים, הקנאות, הטרוניות, המאבקים החברתיים, היחסים עם הקיבוץ על ילדיו שנותר בנתניה ועל המפגש המהמם של הצעירים, שנוף ילדותם היה ירוק ושופע מים עם הנגב, המדבר, היובש, האבק והשכנים הבדואים המסתוריים והמאיימים לא פעם. זהו הצד השני של העלייה על הקרקע בנגב ושל העמידה האמיצה בימי מלחמת העצמאות.