ירדן: הלנצח תאכל חרב

בית המשפט בירדן סרב לבקשת ארה"ב להסגיר אליה את המחבלת אחלאם-א-תמימי שהסיעה את המתאבד שרצח 15 נפשות במסעדת "סבארו" בירושלים בשנת 2001 ופצע 130, ובין הקורבנות שניים מאזרחיה. הרוצחת יודעת היום, שבין ההרוגים היו 7 ילדים ואשה בהריון, ועדיין היא מכריזה בגאווה: "הייתי עושה את הכל שוב"! דעת הקהל בירדן יודעת את הפרטים, מסמרי השיער, של הטבח הזה, ולמרות זאת הרוצחת היא אצלם דמות נערצה, כוכבת טלוויזיה. לדעת ראש איגוד עורכי הדין בירדן לשעבר, סאלח אלערמוטי, למשל, עמדה לרוצחת "זכות ההתנגדות לכיבוש ולהגדרה עצמית".

דעת הקהל בישראל עברה לסדר היום. בימין, מפני שלא ציפו לשום דבר אחר, ובשמאל העבירו את המחיקון המסלק עובדות מטרידות הסותרות את האידיאולוגיה.

לא מזמן שוחרר לאחר 20 שנה בכלא אחמד דקמסה, שבשנת 1997 רצח ביריות שבע ילדות בנהריים, ב"אי השלום" (איזה שם הולם!). הוא היה חייל שהופקד על ביטחון התלמידות, שהיו בטיול. הפרשה זכורה מביקורו הנוגע ללב של המלך חוסיין אצל המשפחות האבלות, אך בישראל התעלמו מכך שהמלך ייצג רק את עצמו, לא את עמו. כבר העובדה שהרוצח נדון רק למאסר אומרת הכל. לו רצח 7 ילדות אירופיות או מכל עם שהוא לבד מיהודיות, לבטח היה נדון למוות. אלא, שהמלך ידע ששופך דם ילדים יהודים לו היה מוצא להורג, עמו היה מתקומם ומסכן את כסאו. גם ממשלת ישראל ידעה זאת, ולכן עברה לסדר היום. עד כאן - מובן. לא מובן, מדוע ממשלות ישראל, ועמהן דעת הקהל, מתעלמות מן המציאות הזאת, מטפחות לירדנים תדמית של 'ערביי מחמד' ואינן חדלות לפנקם בצ'ופרים - ממים מן הכנרת המתייבשת ועד למפעלי תעשיה על חשבון העובדים שלנו.

מי שאינו לוקה בתופעה הפסיכולוגית הנקראת "הכחשה", ירשום לפניו את תגובת העם הירדני על שחרורו של דקמסה. בעיר מגוריו אירביד נתלו כרזות בנוסח "ברוך הבא... אריה הבקעה", פרשן בכיר התבטא - "אנחנו מרגישים תחושת נקמה, מעין פיצוי" והרשתות החברתיות רחשו תמיכה גורפת "בגיבור", וכל זה לאחר שראו ושמעו אותו אומר עם שחרורו: "הישראלים הם פסולת אנושית שעמי העולם הקיאו לפתחנו...חייבים לסלק (אותה) באמצעות שריפה או קבורה..." והמלך עבדאללה, תמיד ראשון ללכלך על ישראל בכל פורום בינלאומי, שתק גם הוא נוכח הדברים האלה, שמקפלים בתוכם את כל הפרוגרמה של אושוויץ. את "ההכחשה" הישראלית ביטא היטב נשיאנו שנה קודם, ביום העצמאות הירדני: "ירדן מהווה דוגמה מיוחדת... ישראל גאה להיות שותפה שלה ולעמוד לצדה..."

המסקנה אינה שלא לקיים את השלום הפורמלי שחתמנו, אלא שלא לתת להם לעולם דבר בחינם. כבוד, סימפטיה וחמלה אנושית לא ניתן לקנות וההשקעה היא לשווא. כי מתחת לשקט ולשיתוף הפעולה אתנו, שהם אינם יכולים בלעדיו, תמיד תרחש השנאה הישנה. היא אינה תלויה "בשטחים", בהתנחלויות או "בכיבוש" ואפילו לא בירושלים. היא הייתה לפני כל אלה ופישרה אינו מובן לנו. גם את האנטישמיות יהודים מנסים תמיד להבין ולפייס, ואינם מצליחים.

על כן, מתי נחדל לשאול "הלנצח תאכל חרב?" הנה, החזרנו לירדן הכל, עד הסנטימטר האחרון ואף הוספנו בקשיש, הצבאות משתפים פעולה, פתחנו בפניהם את השוק האמריקני, עובדים שלהם מועסקים באילת - מה עוד לא השלכנו ונשליך, לתוך לועו של שלום כוזב, למולך של שנאה שאינה יודעת שובע?!