ה"פוגה" שהרג את צלם הטלוויזיה הישראלית <br>

בני גרנות ז"ל נולד בשוודיה בשם בנימין גרובר. הוריו נמלטו מגרמניה מאימת השואה לדנמרק ומשם לשוודיה. עם קום המדינה עלה בני עם הוריו לארץ והמשפחה התיישבה בשכונת אבו טור בירושלים. אביו של בני, אוטו גרובר היה חובב צילום והתקין בבית מעבדת צילום. מכאן, ככל הנראה, ירש בני אהבתו לצילום. בני למד בבית ספר יסודי "גאולים" בירושלים. יחד אתו למד בבית ספר זה תלמיד בשם אמיר נחומי, לימים תת- אלוף, מפקד וטייס קרב מהולל בחיל-האוויר, בעל עיטור מופת. בתיכון למד בני בבית ספר בעין כרם. בתחילת שנות ה-60 התגייס בני גרנות לצה"ל ושירת ביחידת נח"ל מוצנח, בקיבוץ צובא. לאחר שסיים שירותו הצבאי למד בני בבית הספר לצילום של משרד העבודה בירושלים. בהמשך התגורר בשכונת יד אליהו בתל אביב. זמן קצר לאחר הקמת הטלוויזיה הישראלית הצטרף בני, בסוף שנות ה-60 לצוות צלמי הטלוויזיה הישראלית והיה למעשה מראשוני הצלמים בטלוויזיה הישראלית.

הוא צילם אירועים ותוכניות רבות, צילומי טבע, נופים ואפילו כדוררגל. אולם יותר מכל, כך מספרים חבריו ומכריו, אהב לצלם מטוסים וצילומים מהאוויר. בני היה ידוע כ"משוגע" לחיל-האוויר ולמטוסים. עוד משחר נעוריו, מלבד צילום, הוא התעניין במטוסים ותעופה. היה מנוי על בטאון חיל-האוויר ונהג להרכיב דגמי מטוסים מקרטון וניר שצורפו לגיליונות בטאון זה. בשנות עבודתו בטלוויזיה צילם סרטים רבים על חיל-האוויר ואנשיו על הקרקע ובאוויר. סרטיו הוצגו ברבות מהמסיבות הפנימיות שנערכו בבסיסי החיל. "הוא היה בן בית בבסיסי חיל-האוויר והכיר טייסים לא מעטים", מספרת לי אלמנתו אילנה גרנות. מכר של בני, מספר, כי לא פעם "התנדב" לצלם סרטים עבור חיל-האוויר תמורת הזכות לטוס במטוסי החייל.

את רעייתו אילנה הכיר בני אצל חברה משותפת בירושלים. חברים מספרים כי אהבתו של בני לאילנה הייתה אהבה גדולה. הוא התגורר אז בתל אביב עם חבר בשם עמנואל. כעבור שנה ב-1969 נישאו השניים. החתונה נערכה בבית כנסת באוניברסיטה העברית בירושלים.

כששיבץ דודו הירשפלד רכז הצלמים של הטלוויזיה הישראלית את צוות הצלמים למפגן חייל האוויר וטקס סיום קורס טייס של יולי 1973 היה זה אך טבעי וברור לכל שנוכח אהבתו של בני גרנות לטייס והידע והניסיון שלו בתחום המטוסים, לא יפקד מקומו מצוות צלמי המפגן. המפגן נערך ביום חמישי 12 ביולי 1973 בבסיס חיל-האוויר אי- שם בדרום. צוות הטלוויזיה הישראלית יצא דרומה וכלל בין השאר את הכתב הצבאי נחמן שי, הצלם שרגא מרחב, בני גרנות ונוספים.

בני וצוות הטלוויזיה הגיעו מספר שעות לפני התחלת המפגן ל"חזרות כלליות". במהלך המפגן היה בני במטוס פוגה מגיסטר בעת שביצע תרגיל אירובטיקה. הוא ירד ממטוס הפוגה עמד בקצה המסלול וניסה לצלם מטוס פנטום בעת המראתו. הוא הלך מעט אחורה עם המצלמה, ככל הנראה, כדי לתפוס זווית צילום מעניינת של המראת הפנטום, אותה עת המריא בו-זמנית להק של מטוסי פוגה מהצוות האווירובטי של חיל-האוויר. כנף אחת הפוגות פגעה בבני שעמד בקצה המסלול. לבני לא היה סיכוי. הוא נהרג במקום. אחד מצלמי הטלוויזיה, שהבחין בנעשה אץ נזעק לדווח על התאונה לחבריו בצוות הטלוויזיה ולכתב הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, שישב מאחורי במת הכבוד של המפגן בו ישבו מפקד חיל-האוויר, וראשי צה"ל הביטחון הדבר, אף דווח (כך נמסר) למארגני המפגן. אולם המפגן בו השתתף קהל-בני משפחה של פרחי הטייס ומוזמנים וצמרת צה"ל חיל-האוויר נמשך כסדרו.

רעייתו של בני קיבלה את הבשורה המרה על מות בעלה בשעה שחזרה לביתם עם קניות לשבת.

בני היה בן 28 במותו. הוא הובא למנחות בהר המנוחות בירושלים. אילנה אלמנתו מספרת לי כי מאות רבות הלכו אחר ארונו. וכי בשעת ההלוויה טסו מעל בית העלמין בגובה נמוך יחסית, מטוסי (או מטוס) חיל-האוויר לאות הצדעה לבני שהיה דמות אהובה וידועה בחייל.

נראה כי מלחמת יום כיפורים שפרצה באוקטובר 1973 כשלושה חודשים לאחר התרחשות התאונה המזעזעת השכיחה לא מעט את סיפור התאונה ויתכן כי גם גורמים בחיל-האוויר ובצה"ל פעלו להצניעה בתקשורת ולהשכיחה. אחרי הכל התאונה התרחשה בתוך בסיס חיל-האוויר ולא הייתה לתפארת החייל. חייל האוויר כך נמסר, הקים ועדת חקירה לבדיקת הנושא ומן הסתם נמצאים מסקנות ועדת החקירה באחד מארכיוני חיל-האוויר. אילנה רעייתו של בני גרנות מספרת לי, כי נמסר לה כי פרשת מותו של בני גרנות נלמדת בקורסי טייס.

בני גרנות הותיר אחריו רעיה, אילנה ותינוקת בשם אורית, כיום אורית גרנות-נתיב, מורה במקצועה (הסכימה לפרסם את שמה). אורית מספרת לי כי שרתה בחיל-האוויר באחת היחידות, ושם נתקלה במקרה בטייס ואף מציינת את שמו המלא (ע.ג) שהתברר לה כי הוא שהטיס את מטוס הפוגה שהרג את אביה. אותו טייס נשא לימים בתפקיד פיקוד בכיר בחיל-האוויר.

חלפו למעלה מ-40 שנה מאז נהרג בני גרנות. "הגעגועים אליו קיימים אפילו שעברו 40 שנה. בני לא היה איש קל, אולם היה איש מיוחד, יצירתי, צבעוני ותוסס, חרוץ, בלתי צפוי, שלא היה רגע משעמם אתו, יחד עם זה היה רציני ואחראי אומרת אילנה אלמנתו. ומוסיפה אילנה: "הוא היה איש משפחה. של שלום, ישר, הגון, אמיתי, בעל טוב לב בלתי רגיל בעל נכונות לעזור לזולת ובעל אופטימיות חסרת תקנה. הוא בלב של כולנו. ההפסד הוא לא רק שלו אלא גם שלנו המשפחה והחברים הפסדנו אדם מקסים ומרתק".