תאונות מטוסי ריסוס בישראל

לאחר קום המדינה, עם גלי ההתיישבות שהגיעו והקמתם של ישובים חקלאיים רבים, חל גידול בהיקף ושטחי הגידולים החקלאיים בארץ ועלה בצורה משמעותית הביקוש לריסוס שדות ומטעים מהאוויר. בשנת 1949 הוקמה על-ידי בעל ההון יוצא הולנד וים ואן-ליר, חברת התעופה כימאוויר וכעבור שמונה שנים בשנת 1957 הקים דני אגרון חבר "ההגנה", בנו של גרשון אגרון ראש עיריית ירושלים את חברת התעופה השנייה לריסוס בישראל, "מרום שירותי תעופה".
שתי חברות תעופה אלו, שלטו בארץ לאורך שנים רבות, בתחום ריסוס חקלאי מהאוויר. כאשר "כימאוויר" מרססת בערך 70 אחוז משטח הגידולים החקלאים ו"מרום" כ-30 אחוז מהם.

שתי חברות הללו פעלו בעיקר משדה תעופה הרצליה. חברת כימאויר(כיום כימניר) הגדולה והוותיקה מבין השתיים הייתה מסונפת להסתדרות ולהתיישבות העובדת ופעלה גם ממנחתים שהיו פזורים ברחבי הארץ ושכנו על שטחי קרקע השייכים לקיבוצים ומושבים ובניהם מנחתים בעמק יזרעאל, החולה, סעד ועוד. חברת "מרום" השתמשה בכמה מנחתים ברחבי הארץ אולם רוב פעילותה נעשתה משדה התעופה בהרצליה. רוב מטוסי הריסוס שפעלו בעשורים הראשונים של המדינה לא היו מטוסים ייעודיים לריסוס, אלא מטוסים קלים שהוסבו למטרת ריסוס, בעלי מנוע עם עצמת כ"ס נמוכה יחסית ובאופן טבעי גם בעלי יכולת תמרון נמוכה ויכולת מוגבלת לנשיאת כמות גדולה של מטען ריסוס. לא פעם הועמסו על מטוסים אלה מטען ריסוס במשקל גדול בהרבה ממה שמנוע המטוס יכול לשאת. כדי למקד את חומר הריסוס הרעיל בשדות שלא יתפשט לכל עבר ולהגברת אפקטיביות הריסוס ובמיוחד בגידולים כמו כותנה, היה על המטוסים להנמיך טוס אף לגובה 2 מטרים מעל פני הקרקע ואף פחות מזה, וכל טעות של טייס או תקלה או חפץ מזדקר עלול לגרום פגיעה בקרקע ולהתרסקות. בעת שסיימו פס ריסוס בשדה או במטע היו הטייסים במקרים רבים נאלצים חדה כלפי מעלה כדי לא לרסס שדות סמוכים. נסיקה חדה כזו מסוכנת לעיתים למטוס ולטייס ועל אחת כמה וכמה בגובה נמוך וכשמדובר ב"מנוע חלש". לא כל הטייסים היו מיומנים ומודרכים כיצד להתמודד עם פעולות הריסוס המורכבות ולשמור עם זאת על בטיחות טיסה כראוי. כנראה שגם הפיקוח על הבטיחות מצד החברות או מנהל התעופה האזרחית היה לא פעם רופף משהו ולא מחמיר דיו. וגם כשירות הטייסים שאמנם רובם היו יוצאי חיל-האוויר לא נבדקה תמיד בקפידה . תוסיף לזה פזיזות טבעית של טייסים צעירים שלוקחים סיכונים לא מחושבים בשל ריגושים והתוצאה שנגרמה מכל אלה: תאונות רבות של מטוסי ריסוס שכאמור חלק מהם גבו קורבנות בנפש. ייתכן שגם העובדה שטיסת ריסוס מחייבת נחיתות והמראות רבות כדי למלא את המיכלים בחומר ריסוס, וחשיפה של טייסים חומרי ריסוס רעילים הגורמים לא פעם לטשטוש וירידה בחדות תרמו את שלהם לריבוי התאונות. בשנתיים בלבד, בשנים 1958- 1959 איבדה "כימאוויר" בתאונות מטוסים שבעה מטוסים. בחלק מהתאונות נהרגו טייסים. במשרד התחבורה נערכו לא פעם ישיבות שדנו בכמות התאונות הגדולה של מטוסי הריסוס בארץ.

בשלהי 1966 נערכה במשרד התחבורה ישיבה עם הנהלת חברת כימאוויר בהשתתפות שר התחבורה דאז משה כרמל בה הוחלט, נוכח תאונות מטוסי הריסוס הרבות, על הקמת בית ספר לטיסה חקלאית שיכשיר טייסים לעבודות ריסוס.