יש רגעים בחיי אומה... 'חוק השידור הציבורי הישראלי', שנחקק ב-2014 ואשר מימושו (לפי שעה) מיועד לערב יום העצמאות השנה, יעסיק אתכם כל השבוע שבין כתיבת הטור לקריאתו. צריך להודות (בציניות מסוימת) כי אכן מדובר בשאלה גורלית וכמעט קיומית למדינת ישראל. כל מה שהיה 'לפני' לא יהיה 'אחרי'. מדובר בדילמה מעין זו שבן גוריון הניח על שולחן מועצת המדינה הזמנית: להקים את המדינה אם לאו? ותודו שהיו שיקולים מורכבים לכל צד. אז גם בדורנו, אחת ל-70 שנה, מזדמנת דילמה הרת-עולם, הפעם בדמות 'התאגיד'. אין ספק שמשאל עם (כולל יהדות התפוצות!) הוא הדרך הנכונה להכרעה, אבל, לאזרחי ישראל, גם לנבונים שבהם, לא ברור מהו המשאל הצפוי? אתנדב להסביר;
כמה ועדות דשו בכל מרחבי התנהלותה של
רשות השידור הוותיקה, בעקבות אי-שביעות רצון כללית בשל עלויות מוגזמות, ציוד מיושן, אפיקי מדיה חסרים או צולעים, אי-נתינת ביטוי לכלל רבדי האוכלוסייה וניהול בלתי יעיל ועוד. נתקבל ב
ממשלה ונתקבע בחוק הכנסת שאין צ'אנס לשקם אלא להרוס ולבנות מחדש. הוחלט על הסדרי פרישה וקבלת חלק מהעובדים הוותיקים למסגרת החדשה. סכסוכי עבודה בעקבות קשיים כלכליים, אנושיים ולוגיסטיים כבר היו לעולמים (חשמל, נמלים, אל-על, תחבורה ציבורית, בתי חולים, עובדי מדינה ומוניציפלי, מורים ומפני זבל). בדר"כ יצאנו בשלום והחיים נמשכים מבלי שנאלצנו להקים 'מדינה חדשה', ואפילו לא נזקקנו למשאל-עם. אבל עכשיו, צריך להודות כי אנו בפלאנטה אחרת; מדובר בתקשורת, באויר לנשימה, בישות האמיתית, במשהו נשגב ואלוהי (לשון חול). הפעם, אין ברירה; להיות או לחדול!
אמרת תקשורת = אמרת שמאל והנה הסוד הגדול שידוע לכל בר דעת ובר לבב; הבעיה היא האג'נדה הפוליטית והלאומית. שר התקשורת ביבי נתניהו חתום על החוק (2016) והוא שדחף אותו באמת הבניין ובשרביט הזהב שבידו ועתה דוחק אותו בידו השנייה באצבע מאיימת-בחירות; הפכפכנות אחשוורושית (על-פי מדרש חכמים שצוטט בראש המדור) המרצדת במוחי מאז ימי הפורים.
והנה הסוד היותר גדול; שום חוק לא יעזור! התקשורת תישאר עם הסבה לשמאל, כחלק מהגדרתה, גם אם יקראו לה 'תאגיד'. יש בישראל ערוצים מתחרים ושם יש כר רחב לאיזון. האלטרנטיבה ל'תקשורת שמאלית' היא 'תקשורת לאומית' חוץ-ממשלתית. אינני תומך באפשרות השלישית, 'תקשורת מגויסת' המייצגת את דבר הממשלה העכשווית. ולאו דוקא מטעמים עקרוניים ואידיאולוגיים, אלא "והיא לא תצלח" - מי יאזין לה?
חוק התאגיד נולד על ברכי הצורך בהבראת השידור הציבורי ולא ב'חינוך מחדש'. מילותיו של סעיף 7 מנוסחות יפה: "התוכן שיספק תאגיד השידור יהיה עצמאי, יופנה לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה, ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ואת מורשת ישראל, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל. יספק חדשות... נטול פניות ואמין... נאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור", ועוד שפעת מילים יפות. כל זה לא יתקיים, אבל מה הפסדנו, אם התייעלנו וקצת חסכנו?
לא להתחשבנות קטנונית! ואם חלילה ייאכפו עלינו בחירות סביב חוק לא-מעלה-ולא-מוריד זה, חובה על כל בר-דעת שלא לתמוך בראש ממשלה קטנוני, נקמני ("מי תהיה קריינית החדשות"?), הפכפך בעליל. שמענו את התמכרותו האובססיבית, ואת התכמנות התקשורתית שלו, בהקלטות מתוך שיחות-סתר עם מנכ"ל עיתון מתחרה. גם אם שידולי תקשורת זו אינה עולה פלילים, יש בה כדי להעיד על סולם ערכיו של האיש ובאיזה סרט הוא חי.
