כְּבַר בַּמִּדְבַר לַעֲבוֹדַת הַקֹדֶשׁ הָעָם הוֹכַן
וְלֹא בֵּכְדִי תָּרַם אז הָעָם לַהֲקָמַת הַמִּשְׁכָן
כִּי עֲבוֹדָה זָרָה חַדְלָה וְאֵינֶנָּה בְּקֶרֶב הָעָם
וְכִי עַל כֹּל חֵטְא יְכַפֵּר חֶטְאוֹ בַּמִּשְׁכָּן שָׁם
לֹא עוֹד קָרְבָּן תַּחַת כֹּל עֵץ רַעֲנָן
מוּטַב לָאָדָם לָדַעַת אֶת דַּרְכּוֹ וְתוֹךְ נַפְשׁוֹ
לְכַפֵּר עַל חֵטְא וְלָדַעַת כִּי לְכֹל חֵטְא עָנְשׁוֹ
וְלֹא לִסְמוֹךְ שֶׁהַקָּרְבָּן עַל כֹּל חֵטְא יְכַפּרֵ
כִּי הַחוֹטֵא בְּמֵזִיד בְּמַעֲשָׂיו רַע רַב מְשַׁדֵּר
כִּי טוֹב וְרַע זֶה עִם זֶה יַחַד לֹא דַּר

תורת הכהנים

משקם המשכן אז במדבר, החלו חיי השגרה לקבל צורה במדבר בַּעֲשִׂיַּת חשבון נפש. כל אחד מישראל חויב לעשות זאת. למעשה הקב"ה חוקק את "תורת הכהנים" הוא וירא שנועד לתקו דרכי האמונה, ספר ויקרא בתרגום השבעים נקרא ספר הלויים. ברם הקורבנות למעשה הוטלה על אהרן ובניו ככהנים המכהנים בקודש. ואילו העבודה הקשה הוטלה על הלויים. השאלה המתעוררת היא: איך יכלו בני ישראל לקיים את תורת הקרבנות במדבר כשאינם יושבים ישיבת קבע בעיר מושב. איך יכלו לקים עבודת הקרבנות כפי שמתוארת לפרטי פרטים בפרשת ויקרא? התשובה לכך איננה פשוטה כלל. לפי תאור סוגי הקרבנות שיש להביא, צריך שיהיו יוצאי מצרים בעלי עדרי צאן ובקר, כבשים ועזים, ועופות למיניהם, אפילו קורבן מן הצומח כשאין קרקע לעבדה. מכאן אני מסיקים שהיו לבני ישראל, עדרים מסוג הבהמות והחיות שנזכרו להקרבתם כקרבנות. ייתכן שיש ללמוד זאת ממה שנאמר: "ויצאו בני ישראל ברכוש גדול". הרמב"ם רואה בקרבנות שבספר ויקרא אמצעי להרחיק יוצאי מצרים מעבודה זרה, ששעבדו אותה בני ישראל במצרים. בספרו "מורה נבוכים" אומר הרמב"ם כי בני ישראל במצרים נהגו מנהג המצרים בהקרבת קרבנות לאלילי מצרים, מנהג רע שלא ניתן היה לשרשו, לכן בחר משה לנהוג כלשון הפתגם "אם בנך לא הולך אתך לך אתה אתו. אם אין אפשרות לבטל הקרבת הקרבנות לאלילים, הקרב קורבנות מן הבהמה, הצאן ובקר והעוף ומן הצומח כעבודת קודש לאלוהי ישראל וזה במקום המיועד לכך לפיכך הוקם המשכן ששם מלא כבוד ה'. חומש ויקרא ידוע בשם "תורת הכהנים" אך גם ידוע לפי תרגום השבעים בשם ספר הלויים. כי עבודת הלויים הייתה חלק בלתי נפרד מעבודה הכהנים. לפיכך הלויים בבית הכנסת לפני ברכת הכהנים שמברכים הם את ישראל והלויים, ממהרים הם לרחוץ ידי הכהנים. מנהג זה מתקיים כתחליף לברכת הכהנים במשכן ובמקדש. עתה כשאין משכן ובתי המקדש חרבו, אומרים אנו בתפילת בוקר בוקר בשחרית: משחרב בית המקדש ובֻטַּל התמיד ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, נסתפק בשיח שפתותינו כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו וכהלכתו, כי נאמר בהושע יד: ונשלמה פרים שפתינו. משמעות דברים אלה שבמקום קרבנות והכהנים שוב לא עושים בעבודת הקדש בקרבנות והלויים אינם ממלאים את תפקידם וישראל אינם מביאים קרבנות להקריבם, די בתפילה.

מהות הקורבן במורשת עם ישראל

כבר נאמרו דברים כי הקורבן הוא ביטוי לתודה. כשם שאדם מצפה לבואו של אישיות חשובה אליו או קרוב או קרובת משפחה שקמה לראותם ולקבל פניהם, או להודות לאדם שעשה עמו חסד, או הציל אותו מצרה, מבקש להקביל פניו ולכבד אותו ולעורר בו רגש טוב כלפי עצמו כמקבל פניו, מכין לו "תקרובת" כאמור כך מצטוה ישראל לנהוג בהכרת תודה לקב"ה שנותן לאדם לחיות ולהתגבר על קשיים בחייו, ונותן לו כוח ובריאות הגוף. בסך-הכל האדם מקריב מעט למיטיב עמו, ואף פעם לא באותה מדה שקבל ממנו. יש פתגם עממי בשפה הערבית האומר: "שִׁפְתְנִי בְּעֵין בָּשׁוּשַךּ במרג' עיון" פירושו של הפתגם הוא כמי שאומר למיטיבו: "ראיתני בעין חת ארארך אני בהרבה עינים" ואפשר גם לדמותו זאת אחרת: הראית לי מַעְיָן אֶחָד אראה לך יָם של מַעְיָנוֹת. לפיכך התורה בויקרא הרחיבה את מעשי הקרבנות לכבוד ה', כדי לבטא בכך את תודתנו והערכתנו לקב"ה על שהעניק לנו חיים ונתן לנו הבחירה לעשות טוב וליהנות מן הטוב הקים ומוענק לנו. לעתים יש לקרבן משמעות של הַקְרָבָה, אשר האדם מקריב מרכושו לזולתו ולעתים מקריב גם את עצמו לתת חיים לזולתו, זו הקרבה הידועה כקידוש השם שהיא בעלת ערך גדול בהרבה מהקרבת קרבן מן החי או מן הצומח לה' בניגוד גמור לתפיסת מהות הקרבן על-ידי דתות אחרות זה מקבל משמעות גם משמעות רעה מאוד על-ידי האיסלאם, כהקרבת הנפש לא כדי לתת לאחרים לחיות אלא כדי להמית אחרים, כי הם אינם נכנעים ו"משלימים" או מתמסרים לדת האיסלאם.

מעמדו של משה בספר ויקרא

מתחיל הכתוב באמירה: ויקרא אל משה (א/א) רש"י משלים זאת ואומר כי קריאה זו בשמו הפרטי של משה - היא לשון חִבָּה. וזה היה הדִּבּוּר בקודש הקדשים בין משה לבין הקב"ה בלבד, בעוד העם איננו שומע את הקולות. הפעם שלא כפי שקראנו לפני פרשה זו על דִּבּוּר וַאֲמִירוֹת אל משה להביא דבר ה' בפני העם, שאמרם אליו ממקום כלשהו לאו דוקא במקום מיוחד לכך כמו בקודש הקודשים במשכן, בא הכתוב כאן לאמר: וידבר ה' אליו מאהל מועד (א/א) אחרי סיום הקמת המשכן שם שָׁרָה כב' ה' ורק משה יכול היה להתיחד שם לשמוע את דבר ה' אליו . שם צוה ה' על משה: דַּבֵּר אל בני ישראל וכו'(א/ב). אלה הם דברים המהווים הנחיה או מִתְוָה להמשך חיי העם הן במדבר והן בארץ נחלתו. משה לדידו של הקב"ה כתפקיד מחנך את הדור שיביא דבר ה' לדורות הבאים אחרי דור המדבר שהפרט יקריב למען הכלל. מעמדו של משה כאן לא רק כנביא שמביא את דבר אלוהים לעם, אלא כמחנך, כמורה דרך המקנה יסודות המוסר הטהרה והקדושה וגם טוהר המדות, זאת עשה משה בפרשת פקודי במסירת דין וחשבון על הכספים ודברי הערך שהיו תחת ידו להקמת המשכן. למעשה הקדושה בויקרא היא קדושת הכהנים, אשר נועדו לקדש את העם ולברך אותו בברכת ה'. הברכה והקדושה מוטלות לא רק על העם אלא גם על ארץ ישראל, וגם קְדֻשַּה הזמנים, שנאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו (אתה) אותם במועדם. אלה הם ראשי החדשים, החגים וימי הזיכרון שרבותינו שנקבעו כמועדים מדרבנן. משה הטיל את תפקיד הקדושה והטהרה על בני אהרן הכהנים. והם שיקריבו את הקרבנות במשכן ובמקדש על-אף התפקיד המכובד שניתן לכהנים הם לא הרשו להכנס לקודש הקדשים אלא רק פעם בשנה בכפורים כשבא כהן גדול לכפר על העם. כל עוד העם היה בראשית דרכו ונכשל בחטא העגל, הקב"ה צוה על משה להשלים מלאכת חינוך העם לעשות למען הזולת ולראות עצמו כמי שטרם השלים את מלאכתו והזמן אוזל על כך נאמר: היום קצר והמלאכה מרובה .(פרקי אבות משנה טו רבי טרפון) ועוד מלמדת מצות הקרבת הקרבנות על פרטי פרטיה, כי במעשה זה יצור מקריב הקרבן "קרבה" אל ה' אבל קרבה גם אל בני האדם . על האדם לחוש תמיד כי טרם השלים מלאכתו ולעולם לא יאמר סימתי ואינני עושה עוד. זה גורם להתרחקות והתכנסות אל עצמו, בעוד המלאכה מרובה והזמן דוחק והעצבים חלשים והסבלנות פוחתת והדרישות של העם הולכות וגדלות, מה עוד ויש גם מי שסבור שאת המלאכה הזאת יעשו אחרים. אנו רואים לצערינו זאת יום יום, דוקא מקרב אלה שהתורה יקרה להם ודבריה סם חיים להם ולנו, התורה משמשת להם כלי ניגוח נגד מדינת ישראל ועצם קיומה. לצערנו הם לעתים מחללים את הקדושה בהתנהגותם ובדבורם.

וּבְכֵן הִזַּהֲרוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיכֶם תָּמִיד
זְהִירוּת זֹאת עַל תְּבוּנָה וְחָכְמָה תָּעִיד
הַשְׁלֵמוּת תִּמָּצֵא רַק אֶצֶל רִבּוֹן עוֹלָם
וְהַשְׁאִיפָה לִשְׁלֵמוּת זוֹ מְחוֹבַת הָאָדָם
לָכֵן אָנוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּן שָׁם
הַקָּרְבָּן אֵינוֹ כֹּל עִקָּר חֲשׁוּבָה הַקִּרְבָּה
הָאֶחַד לְמַעַן הַכְּלָל בְּחֶמְלָה וְאַהֲבָה
שׁוּב אֵין לֹאמַר צָרַת רַבִּים חֲצִי נְחָמָה
יֵשׁ לְוַדֵּא שׁאָכֵן הַצָּרָה סָרָה וְנֶעֶלְמָה
כִּי בְּהַקְרָבַת קָרְבָּן אֵין נֶחָמָה
כי מָקוֹר כֹּחֶנוּ בְּמוּסַר מַעֲשֵׂינוּ כְּאֻמָּה
יש לְהַתְחִיל בְּמִצְוָה וּלְסַיְמָהּ עַד תֻּמָּהּ
ללפיכך דְּרוּשׁוֹת קִּרְבָּה וְהַקְרָבָה יַחַד
וְלֹא רק קָרְבָּן מִן הַחַי אֶלָּא כֹּחַ מְאֻחָד
זֶה אֲשֶׁר בְּפִרְקֵי אָבוֹת נִלְמַד
עִיַּנְתִּי שוב בַּדְּבָרִים וּבַרְשִׁימוֹת הֶעָבָר
וּמָצָאתִי כִּי שָׁנָה זאת כְּקוֹדְמוֹתֶיהָ
עִם מַעֲלָלֵיהָ כאילו לֹא נִשְׁתַנָּה דָּבָר
מַפִּילָה עָלֶינוּ כל צרות העבר למחר
בַּכָּתוּב נִמְצָא שָׁם הַכֹּל נִזְכַּר
אָבַל שׁוּב הָאוֹיֵב עָלֵינוּ צַר כְּמוֹ בֶּעָבָר
רַק אִם נִתְאַחֵד צְבָאֶינוּ עַל אוֹיֵב יִגְבַּר
וְכַך כּוׁחֶנוּ יְהֵא הֵיטֵב נִשְׁמַר