חולשה אמריקנית וישראלית, אינן מרשם יעיל להתייצבות במערכה אזורית משותפת לעיצובו מחדש של המזרח התיכון אחרי ה"אביב הערבי", דאעש והמלחמה בסוריה. האזהרה שהשמיע בשעתו שרון באזני הנשיא בוש, ראויה גם כאן - לא ע"ח ישראל.
נתניהו חזר מפגישתו עם טראמפ כשהוא מביא עימו יותר סימני שאלה מסימני קריאה. מול שפע הציפיות, קבלנו שתי הודעות סתומות: טראמפ הכריז על חידוש יחסי הקרבה בין שתי המדינות ובין מנהיגיהן, והודיע קבל עם ועולם, ב"מחוות-לשון" מרחיבת-דעת, שאין הוא רואה עצמו קשור בהכרח ל"פתרון שתי המדינות"; הוא מוכן לקבל גם פתרון של מדינה אחת אם זה יהיה מועדף על הצדדים. הכלל הישן והטוב, שאינו פועל כבר עשרות שנים, נותר על-כנו: הסכמה במו"מ ישיר בין הצדדים ללא תנאים מוקדמים.
על ההודעה הראשונה אפשר בהחלט לברך. אחרי שאובמה קעקע את יחסי ישראל-ארה"ב כמיטב יכולתו במסגרת מראית-עין שפויה, מבלי להכריז על סכסוך פורמלי, היו דברי טראמפ בגדר משב רוח רענן. מכאן ואילך נותרו הדברים מעורפלים, במיוחד על-רקע הכרזותיו במסע הבחירות שלו. עתה השאלה היא מה באמת מסתתר מאחורי דבריו של טראמפ. האמת צריכה להיאמר, שדיבר גם על רצונו לקדם הסדר ישראלי-פלשתיני, והבטיח להיות פעיל ומפעיל בתהליך שייזום לשם כך. אבל השטן היה ונותר בפרטים הקטנים, וכאן הערפול חזק מהבהירות גם אחרי פגישת נתניהו עם הנשיא.
למדתי לא להיות אופטימיסט גדול מדי מול אומות העולם ובכלל זה הידידה הגדולה, ארה"ב. הידידה הגדולה היא אולי הרע במיעוטו, אולם בשל עוצמתה, בעיותיה מבית ובעולם בכלל ותלותנו המדינית הגדולה בה, גם
הרע במיעוטו עשוי להיות רע מאוד.
עד כאן מה שלמדנו לטובה מהביקור וזה לא הרבה. למדנו ממנו עוד מספר דברים, שלדידי יש בהם כדי להטריד. ימים יגידו אם מדובר בטרדת-שווא, או בדאגה של ממש.
ראשית, למדנו שלא ברור מהו פתרון שתי המדינות אליבא ד'טראמפ וציוותו. האם פירושו הוא קבלת העמדה הישראלית בעיקרה, או חו"ח נוסחה אחרת, קרובה יותר להשקפה הערבית.
שנית, לא ברור מה כוונת טראמפ וממשלו ברעיון של המדינה האחת.
שלישית, כיצד קושרים טראמפ וממשלו, שאינם בקיאים מאוד בהיסטוריה של הסכסוך, גלגוליו ודקויותיו, בין הפתרון הדו-צדדי ישראלי-פלשתיני לבין הפתרון האזורי, שבלעדיו אין ערך ומשמעות להסדר ישראלי-פלשתיני.
רביעית, באיזו מסגרת של לוח-זמנים, תהליכים ותפיסות מציב טראמפ את הטיפול בנושא בתוך מסכת שלל הבעיות העומדות לפניו. אצל אובמה היה הנוסח "מדינה יהודית ודמוקרטית" ביטוי שהסתיר חלוקה פנימית שבה ל"יהודית" מוענקים 10%-20% מהמשקל הפוליטי ואילו ל"דמוקרטית" 90%-80%. ברור שזו איננה הכוונה לפחות אצל רוב היהודים בישראל.
חמישית, נותר סתום המשקל של "גבולות-ביטחון" בכל הסדר ומכאן גם שאלת דרכי היישום בשטח ולוח-הזמנים לביצוע.
שישית, מהו התפקיד שמייעד טראמפ לאירופה "המעטירה" במסגרת המאמץ החדש שהוא עומד ליזום, ולפי סימנים שונים כבר מגלגל בפועל.
שביעית, מלבד הבעת נכונות מצד הפלשתינים לנהל מו"מ אם תיפסק הבנייה באיו"ש (כלומר: עם תנאים מוקדמים), לא שמענו מכיוונם או מכיוון הליגה הערבית שום נכונות לפשרה אמיתית או לדרך ביניים חדשה - לדעתם, מה שהיה הוא שקיים והוא גם מה שצריך להיות תוצאת המו"מ.
אופציה מקוטבת
על כל אלה יש להוסיף את העובדה שנשיאותו של טראמפ עומדת ותעמוד בפני קשיים רבים, בחלקם לחלוטין בלתי-צפויים ומהם במוסדות השלטון האמריקנים: הקונגרס, בית המשפט העליון, הממשלים המדינתיים, שירותי המודיעין ועוד - רובם פועל יוצא מהשסעים האידאולוגיים והפוליטיים הפנימיים בארה"ב. קשיים אלה ישפיעו על יכולותיו בכל התחומים, יפגעו במעמדו הבינלאומי ויזיקו לארה"ב. ספק אם ריבוי החזיתות שפתח טראמפ במצעו במהלך מסע הבחירות שלו, לקח בחשבון אופוזיציה כל כך מקוטבת ואקטיביסטית.
מבחינתה של ישראל יש גם בעובדות אלה סיבה ללא מעט זהירות ואפילו לדאגה. נשיא מוכה ומפלגת רוב שכורה לעצמה בורות פוליטיים, כפי שעשתה לאחרונה בנושא שינוי חוק ביטוח הבריאות של אובמה, עשויים לחפש מפלט והישג במקום שנראה נוח לכך. הנושא הישראלי-ערבי תמיד היה כזה בעיני המערב ובעיני ממשלים אמריקניים. אינני קובע שהתפתחות כזו ודאית, אבל ברור לי שמול הנוקשות הערבית עד כה, חייב להתייצב נשיא אמריקני חזק ובעל נכונות לסטות מדרך-העבר הסטנדרטית, שכשלה פעם אחר פעם. אם מוסיפים לאלה את העובדה שחל עיכוב לזמן בלתי מוגדר בהבטחה להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, שקיים קושי להגיע להבנה בנושא הקמת יישוב תחליפי ל"עמונה" שנהרסה ומתנהל דיאלוג בלתי-אפקטיבי בשאלת המשך התפתחותם לפחות של גושי היישובים, מתברר שמראות "הזהב" מימי מסע הבחירות כבר אינם אפילו מראות "כסף".
אם ממשל טראמפ אינו עומד בלחץ הערבי בנושאים שבהם מסר הבטחות ברורות לישראל, כיצד יניע אותם לוויתורים בנושאים קשים הרבה יותר, שבלעדיהם לא יכון שום הסדר?! מקום לדאגה יש גם בעובדה שהנוכחות האמריקנית באזור, במיוחד בסוריה, עדיין חלקית ופושרת, שעה שרוסיה מנהלת שם מדיניות אקטיבית של יצירת עובדות, שלא ממש מתחשבת בצרכי הביטחון-הלאומי היסודיים של ישראל. מול רצונו של טראמפ להגיע להדברות כוללת עם פוטין בספקטרום רחב של נושאים במזרח-אירופה במזרח-התיכון ובחלוקת אזורי-ההשפעה בעולם, עומד לרועץ המאבק הפוליטי-אידיאולוגי החריף בין הדמוקרטים לרפובליקנים בתוך ארה"ב. מאבק זה מעכב את הקמת הממשל, את עיצוב המדיניות, ואת היכולת להפנות את האנרגיות הדרושות למדיניות החוץ, שבה הנשיא הוא הדמות הדומיננטית והמכרעת. יתר-על-כן, המשך מציאות זו במזרח התיכון, עשוי לעודד התפתחותם של סכסוכים צבאיים פעילים. לסכסוכים צבאיים אופי של משבר, ובמידה כזו או אחרת הם בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים. לכן, כאשר נחוץ "שקט תעשייתי" לקידום הדברות להסדרים, חולשה או ואקום אסטרטגי, עשויים להתפתח למכשול רציני נוסף על דרך ההסדרים, ולהחמצה היסטורית.
אינני יודע במה
בעיקר עוסק נתניהו כיום. ברור שהוא עוסק ב
רשות השידור, גם עיוור רואה זאת. בלית ברירה הוא עוסק גם בחקירותיו. נראה שהוא משתדל לעסוק גם בנושאים נוספים, ומסעו למזרח הרחוק נראה, על פניו, כהצלחה משמעותית. אולם, מול השאלה האם הוא מכין את עצמו ואותנו לסדר החדש המתפתח באזור - יש לי ספקות לא מבוטלים. בעניין זה, לצערי, אין לי אמון רב גם בצוות הנוכחי של צמרת צה"ל. לא כל-כך מבחינת היכולת לנהל מלחמה מול האיומים העיקריים, כמו מבחינת היכולת הנפשית וההשקפה פוליטית לנצל הזדמנויות ולבצע מהלכים אסטרטגיים נוסח ששת-הימים או מבצע סיני. שיקוף האינטרסים הישראלים ארוכי-הטווח בעיצוב מחדש של המציאות הגיאו-פוליטית במזרח-התיכון, לאחר התמוטטות הסכמי סייקס-פיקו עשויים לחייב זאת. בראש וראשונה זו אומנם חובתו של הקבינט, אבל לפרקטיקה הישראלית יש היסטוריה ותרבות שלא רצוי לזלזל בהם.
על-רקע מציאות אמריקנית-ישראלית זו, כאשר אני קורא את הגיגיו של
דניס רוס1, שליחו לשעבר של קלינטון למזה"ת, כשהוא אומר: "הצדדים נמצאים היום בשפל חסר-תקדים (הכוונה לישראל ולפלשתינים - ר.ל.). הדבר הפרקטי לעשות הוא להביא ערכים בעלי משמעות בידי ההנהגה הפלשתינית (לציבור שלה - ר.ל.) ... וזה לא יהיה חינם. המחיר שיידרשו הישראלים לשלם עלה מאוד...". דבריו מוכיחים שהוא לא הפיק דבר מניסיונו הכושל בתיווך באזור ומניסיונם הדומה של אובמה וקרי. דבר זה אומר דרשני, מפני שבין הפקידים במשרד החוץ האמריקני ובמועצה לביטחון-לאומי,
קיימת "רציפות" גם בדעות השגויות. חיזוק נוסף לספקנותי מתקבל גם מדברי סגן הנשיא הידידותי,
מייק פנס, שאמר בכנס איפאק: "אנו מתכוונים להשיג שלום... ללא ספק יהיו פשרות". לבסוף, עצם העובדה שנתניהו החליט שלא להשתתף בכנס השנה, מעידה על אי-אלו מהמורות על דרך-המלך.
אסור להניח לממשל טראמפ, דווקא בגלל הקשיים שלו בזירות אחרות ובעיקר בארה"ב פנימה,
לשגות באשליות או לפתח ציפיות. ללא קווי-תיחום ישראלים ברורים, שימנעו בעדו מלעלות על מוקשי האשליות המדיניות וסיכון היוקרה האישית, אם לא נזהר ונקדים תרופה למכה, עשוי שוב להתפתח משבר דו-צדדי קשה בין ישראל לארה"ב; מכאן למשבר אזורי אלים בעידוד רוסי, הדרך קצרה למדי.
פער-ציפיות הוא אויב ערמומי ומסוכן, במיוחד בנתוני המצב הקיים.
ישראל צריכה להוריד מסדר-היום כליל את פתרון שתי-המדינות. לעבור לפתרון "חצי המדינה" (נאום בר-אילן 2009 מתוקן ומשופר), ולהתנות את ביצועו בגבולות ביטחון על הירדן כגבול המזרחי והסדרים דתיים בירושלים שיכללו גם את ירדן. עזה היא ישות נפרדת בכל פתרון עתידי כשם שאזרחי ישראל הפלשתינים נפרדים, ואזרחי ירדן (הרוב במדינה זו) נפרדים מהסדרי איו"ש.
במציאות זו אי-אפשר להתחמק כליל מהשאלה: עם אילו תובנות אמת חזר נתניהו מהפגישה עם טראמפ? האם ייתכן שמשבר רשות השידור והאיום בהליכה לבחירות הם תולדה של ממצאי הפגישה עם טראמפ?
