לא במקרה החלה האווירה האנטישמית בארה"ב לפרוח. אווירה כזו - אנטישמיות שמה, תמיד התקיימה בארה"ב למרות היותו של המשטר האמריקני משטר סובלני ופתוח יותר משאר משטרי מדינות העולם. המילה אנטישמיות מייצגת מעשית אך ורק שנאה ליהודים. אפשר כמובן גם ללמוד ממנה על יחס גזעני ומפלה כלפי מיעוטים ועמים אחרים בעולם, אבל הכוונה המעשית עולה מיד עם קונטקס שנאת היהודים. הדברים אינם מקריים וכמו כל דבר שמתקיים בעולם הרי שגם עניין האנטישמיות נקבע והוטבע על-ידי הקדוש ברוך ולא על-ידי משתנים אחרים כמו אומות העולם למשל.
כבר בתורה נכתב כי כל מכה ושנאה מאומה זו או אחרת באה מהקב"ה, שהרי האומות אינן אלא מבצעות דברו נגד ישראל אלא רק כאשר האחרונים סרים מדרך המלך, שאיננה אלא קיום התורה והמצוות. בנביא נאמר במפורש כי "אשור שבט אפי". במקום אחר נאמר כי "לב מלכים ורוזנים ביד ה'". חצייה של פרשת "כי תבוא" בספר "דברים", עוסק בנבואת העתיד של חורבן ירושלים בימי בית שני על-ידי הרומאים, רק משום שהעם זנח את דרך השם, ואילו בפרשת "וילך" מוזהרים ישראל כי "וביום ההוא הסתר אסתיר פני ואמרת אין אלוקים בקרבי, ומצאוך תלאות רבות והיית לאכל". ויש שרואים במשפטים האחרונים, של פרשת "וילך", את נבואת השואה, רחמנא לצלן. אבל כשהתורה מתכוונת לדרך השם הרי שהיא איננה עוצרת רק בקיום המצוות המעשיות אלא גם בדרך ההשקפה היהודית, ובכללה היחס בין ישראל לאומות העולם. יעקב אבינו היה האיש החזק ביותר בעולם - שניצח בקרב מגע גם מלאך, אך מנגד היה זה יעקב אבינו שהשתחווה לאחיו עשיו שבעה פעמים וכך הותיר בידי האחרון את ההגמוניה על העולם הגשמי. והיה זה יעקב אבינו שנזף והוכיח את שמעון ולוי בניו על כך שהרגו בחרב את תושבי העיר שכם, בפרשת בתו, אחותם, דינה. אך לא הפחד מהגויים הוביל את יעקב אבינו לקבוע לדורי דורות את ההשקפה שבני ישראל צריכים להיות אך ורק יושבי אוהלים ולא אוחזי חרב ופגיון. יעקב אבינו ויתר על מה שהורישו לו אבותיו - את כוח הזרוע של אברהם ואת "פחד יצחק", ובמקום זאת הוא ביקש לעצמו אך ורק את ההגמוניה הרוחנית. יעקב אבינו הבין שכל פיסת גשמיות שאותה הוא קיבל מנעה ממנו פיסת רוחניות ולכן גם התערטל מכל גשמיות וזכה להיות הבכיר שבאבות, בזכות רוחניותו המלאה. ובמסגרת זו גם נקבעה לימים ההשקפה היהודית על יחסי ישראל עם אומות העולם.
דורות על דורות, ובמיוחד מימי בית שני ועד הופעת משיחי השקר, המסכילים היהודים והציונות, הרי שההשקפה היהודית הייתה ברורה וחד-משמעית: לעם ישראל אסור לחרחר ריב ומדון בין אומות העולם, לעם ישראל אסור למרוד באומות העולם (הגמרא במסכת כתובות חוזרת על כך במאמר "שלושת השבועות"), עם ישראל - בכל גלויותיו, חייב להיות נאמן למלכות בה הוא יושב ואילו שתדלני ישראל חייבים ליצג את עם ישראל בלבד בכל תפקיד ממלכתי, רם ונישא שאליו יגיעו שם ולא לנצל את תפקידם כדי להתערב בענייני הממלכה בה הגיעו לגדולה. בימי מלכות רומי הרי שהתנאים שיצאו לרומי כדי להשתדל עבור עם ישראל שיננו לעצמם בדרך את פרשת "וישלח", בה יעקב משתחווה שבע פעמים לעשיו ומותיר בידי האחרון את ההגמוניה הגשמית עד בוא גואל צדק. ב"מעיינות הנצח" מוסבר היטב תפקיד השתדלן היהודי באשר הוא, ביחס לפרוש הפסוק בספר "שמות" - "מלך אשר לא ידע את יוסף". הפסוק מפורש בטיעון שכל מה שלא יעשה יהודי שהגיע לגדולה במלכות זרה הרי שהעם באותה מלכות לא יזכור ליהודים לעולם טובה זו ולכן ההגעה לתפקיד נכבד של יהודי היא אך ורק לשם סיוע לבני עמו. לפני כשלוש מאות שנה זיהה גם ה"אור החיים" הקדוש (רבנו חיים בן עטר ממרוקו) את תסמונת האנטישמיות, כאשר היהודי יעבור על ההשקפה שהורתה לו התורה, להיוותר רוחני ולא גשמי. בפרוש לפסוקי ראשית פרשת "ראה" מסביר ה"אור החיים" כי ה"ברכה" וה"קללה" הינם היינו הך. גם הברכה וגם הקללה מיצגים את הגאונות היהודית אבל כאשר הגאונות הזו מנוצלת לרוחניות ועל-פי התורה הרי שהיא לברכה אבל כשהגאונות הזו באה בלבוש לא תורתי, ובמיוחד כשהיא מתערבת בממשלות ובענייני הגויים, הרי שהיא הופכת למפגע נגד היהודים עד כדי שנאת היהודים על-ידי הגויים.
חד-צדדי
מימי עליית הכופרים - המסכילים בעם ישראל, ואח"כ עליית הציוניות, הרי שגם הופיעה תופעה היסטורית בשם "האנטישמיות המודרנית". המסכילים חשבו שעם התבוללותם באומות הרי שהאנטישמיות תיעלם אך למעשה קרה תהליך הפוך: האנטישמיות רק גדלה מעצם עלייתם של יהודים בראשות הממלכות שבהן חפצו להתבולל.
כך זה היה בגרמניה עד בוא הנאציזם, כך זה היה בימי עליית הקומוניזם - שהיהודים שימשו בו כינור ראשון, כך זה היה גם בימים שיהודים הפריזו בתמיכה באצילי מדינת פולין כנגד הטאטרים והאוקראינים וכך זה ממשיך כיום בכל מקום שהחוגים הישראלים והציונים תומכים בנכרי זה או אחר נגד משנהו. דווקא בימי גלויות האיסלאם והקווקאז הצליחו היהודים לנוע בין שליט זה או אחר ולא להיגרר לשתדלנות סוחפת מדי באופן חד-צדדי. בעירק, בפרס, בספרד המוסלמית ובשאר ארצות האיסלאם ידעו שתדלני היהודי לא לתת כוח חד-צדדי לגוי אחד על פני משנהו ומנגד הם לא לקחו לעצמם כוח מיותר כדי לשנות אורחי ממלכתם. בתימן לא פעם נעלמו למשך שנים קבוצות של יהודים מאזור אחד למשנהו עד שיוכרע מיהו השליט הנכרי באזורם, ורק אז שבו למכורתם.
אבל בעידן מדינת ישראל נחצו כל הקוים בעניין ההשקפה של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", מדינת ישראל מעניקה רוח גבית לכל הפזורה היהודית בעולם - על החרדית שבה, להתנהג כ"כל הגויים מחנה ישראל", ולהרבות בתככים והתנשאויות על אומות העולם. ועכשיו הגיע תור ארה"ב לרתוח. מאז שעלה
ברק אובמה בארה"ב הרי שהפזורה היהודית שם - והשלטון הימני פה, איבדו את הבלמים עד כדי הפרעות לנאומיו כנשיא ויציאת ראש הממשלה בישראל כנגדו, בהתערבות בבחירות הקודמות בארה"ב. והנה משנבחר
דונלד טראמפ עלה ברומטר הטירוף הפוליטי במדינת ישראל ובפזורה היהודית בארה"ב. הימין הישראלי צרח כמטורף על שמחתו בבחירת טראמפ, ואילו יועציו היהודים של האיש הכינו את חליפותיהם לשררה ביושבי ארה"ב, ללא קשר לעניין יהודי כלשהו. מנגד, הרי שהשמאל הישראלי החל להשמיץ את טראמפ ושכח כי ארה"ב היא המעצמה ולא השמאל האופוזיציוני של ישראל. הישראלים והיהודים שכחו כי מאחורי אובמה עומד ציבור שחור גדול ואילו לטראמפ יש אופוזיציה גדולה לא רק מקרב המוסלמים אלא גם מקרב ההיספנים, הסינים ועוד מיני מעוטים אחרים. כל הללו החלו אף הם לטפח שנאת יהודים אנטישמית מעצם ראותם את היהודי האמריקני ואת הישראלי כמחובר לאויבם. אנני חושב שהיה צריך להסתייג מטראמפ אבל התמיכה בו הייתה צריכה להיות הרבה פחות צעקנית ומעוררת מיעוטים - כהיספנים והסינים, שבעבר לא ידעו ולא שמעו על מושג ששמו "אנטישמיות". ולישראל מה איכפת?! הממסד כאן משוכנע שהאנטישמיות בארה"ב תביא מיידית ל"עלייה" של "יהדות איכותית". על הדם - שחס ושלום ישפך ממדיניות זו, כבר יאשימו בישראל ובארה"ב את האחרים, קרי - את האנטישמים...
