ממשל טראמפ בוחן בימים אלה את המצב בהקשר לגרעין ב
קוריאה הצפונית, במטרה לגבש גישה חדשה לעצירת תוכניתה הצבאית. במסע שערך לאחרונה מזכיר המדינה האמריקני טילרסון באסיה (ביפן, ב
קוריאה הדרומית ובסין) הוא ציין כי המאמצים הדיפלומטיים בעשרים השנים האחרונות להביא לפירוק יכולת הגרעין של קוריאה הצפונית נכשלו, וכי הוא מעוניין בתובנות של מדינות האזור באשר לעיצוב מדיניות אפקטיבית יותר. כבר ביומו הראשון למסע הבטיח טילרסון לקוריאה הצפונית כי "אל לה לחשוש" מארצות-הברית או משכנותיה האזוריות, שרק מבקשות לחיות עמה בשלום, ובהמשך קרא לה לזנוח את תוכניות הגרעין והטילים שלה. למחרת, בביקורו בסיאול, טילרסון העביר מסר תקיף יותר כאשר ציין שאם קוריאה הצפונית תמשיך להסלים את איומיה הגרעיניים, ארצות-הברית תאלץ אולי לבצע מכה מקדימה. אולם לאחר פגישתו עם שר החוץ הסיני וואנג הביע טילרסון נכונות לפעול יחד עם סין, כדי לגרום לקוריאה הצפונית לשנות כיוון.
מה יכול לסייע לשנות את פני הדברים בקוריאה הצפונית לאחר שנים של כישלון השיחות, שבמהלכן התקדמה המדינה בתוכניות הגרעין והטילים שלה? מרבית העצות שנתנו המומחים היו בסך-הכל אריזה מחודשת של רעיונות ישנים, שבעשרים וחמש השנים האחרונות לא הצליחו להניב הסכם ארוך טווח לפירוק תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית. היו שאמרו כי על טילרסון להפגין נחישות תוך השארת דלת הדיפלומטיה פתוחה מעט, למקרה שקים ג'ונג און יאותת על נכונות לחדש את המשא-ומתן. אך אם מנהיג קוריאה הצפונית ידבק בסירובו, יהיה על ארצות-הברית לאמץ סנקציות כלכליות נוספות. אחרים הציעו לנסות לשאת ולתת עם קוריאה הצפונית על הקפאת תוכניותיה ופעילותה בתמורה להסרת הסנקציות, ואולי אף להציע לחתום על הסכם שלום עמה. הסיכויים של הסכם כזה להתממש בשלב הנוכחי מפוקפקים מאוד, ובכל מקרה הוא יותיר את קוריאה הצפונית כמדינה גרעינית.
מאמציו של טילרסון לגבש גישה חדשה מתקיימים על-רקע המתיחות הגוברת באזור. ב-6 במארס שיגרה קוריאה הצפונית מטח של ארבעה טילים לעבר יפן, והצהירה שמדובר בתרגיל לפגיעה בבסיסים הצבאיים האמריקניים ביפן. הטילים הצפון-קוריאניים כבר נוסו בעבר, והובילו פרשנים למסקנה שקוריאה הצפונית מתמקדת בבחינת היכולת שלה להקים, לפרוס ולשגר במהירות מטחי טילים בתרחיש של מלחמה. השיגור התרחש במקביל לתרגיל הצבאי המשותף שארצות-הברית וקוריאה הדרומית עורכות מדי שנה, ואשר קוריאה הצפונית רואה בו חלק מהיערכות למלחמה נגדה. באווירה מתוחה זו מבקשות יפן וקוריאה הדרומית, בעלות בריתה של ארצות-הברית, הוכחה להתחייבות אמריקנית איתנה להגיב במלוא הכוח לכל מתקפה מכיוונה של קוריאה הצפונית. סין מצידה חשדנית כלפי מהלכים אמריקניים באזור - ובמיוחד ההצבה של מערכת THAAD להגנה מרחבית מפני טילים בקוריאה הדרומית - מחשש שהם יביאו לשינוי מאזן הכוחות הנוכחי באזור, כחלק מאסטרטגיה אמריקנית לבלום את סין. בתוך מערך אזורי מורכב זה מבקש טילרסון להשיג את תמיכתן של יפן, קוריאה הדרומית וסין בהתמודדות עם איום הגרעין מקוריאה הצפונית.
הסיכויים למשא-ומתן מוצלח קלושים, במיוחד לנוכח ההיסטוריה של כישלונות חוזרים בשיחות מאז תחילת שנות התשעים. קוריאה הצפונית הצטרפה לאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT) בדצמבר 1985, אולם חתמה על הסכם הפיקוח (safeguards agreement) עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) רק לאחר הוצאת הנשק הגרעיני האמריקני מקוריאה הדרומית ב-1991. קוריאה הצפונית הגישה את הדוח הראשון שלה לסבא"א במאי 1992. הסוכנות מצאה אי-התאמות בפרטיו, ובעקבות זאת ביקשה לערוך ביקורת במתקניה. בשנתיים שלאחר מכן הוגשו בקשות חוזרות ונשנות מסבא"א לקבלת הבהרות, כאשר קוריאה הצפונית מאיימת בפרישה מאמנת ה-NPT. לבסוף נערכו הביקורות, שהובילו למסקנה כי קוריאה הצפונית הפרידה פלוטוניום מהדלק המוקרן בכור שלה ביונגביון בכמות רבה יותר מאשר זו שהצהירה עליה בדוח. ביוני 1994 הכריזה קוריאה הצפונית על פרישה מאמנת ה-NPT - מהלך שהצית מאמצים אמריקניים לחתור להסכם עמה. "המסגרת המוסכמת" שהושגה באוקטובר 1994 מנעה את המשבר המיידי והייתה אמורה להביא להקפאה ולפירוק של מתקני הגרעין בקוריאה הצפונית, אולם ב-2002 התברר כי קוריאה הצפונית עובדת על תוכנית להעשרת אורניום עבור נשק גרעיני, וכך נוצר משבר גרעין חדש. בין השנים 2003 ל-2008 ניסו חמש המעצמות האזוריות (ארצות-הברית, רוסיה, סין, קוריאה הדרומית ויפן) להגיע עם קוריאה הצפונית להסכם על פירוק מנשק גרעיני במסגרת "שיחות השש" (Six-Party Talks), אך מאמציהן נכשלו.
ראשי נפץ גרעיניים
לאחר קריסת "שיחות השש" ובמשך שמונה השנים האחרונות דבק ממשל אובמה במדיניות של "סבלנות אסטרטגית" בנושא קוריאה הצפונית, שהייתה למעשה המתנה לאיתות מהמדינה הסוררת על כוונתה להיכנס למשא-ומתן רציני בסוגיית הגרעין. אולם במקום לחזור לשולחן המשא-ומתן ניצלה קוריאה הצפונית את השנים האלה להשגת התקדמות משמעותית בתוכנית הגרעין ובתוכנית הטילים שלה, כולל ביצוע ארבעה ניסויי גרעין נוספים, וכן להתקדמות בתחום טכנולוגיית טילים בליסטיים בין-יבשתיים (ICBM) ומזעור של ראשי נפץ גרעיניים לצורך התאמתם להתקנה על ראשי טילים. קוריאה הצפונית היא כיום מדינה גרעינית, על סף היכולת לאיים על ארצות-הברית בטיל בליסטי בין-יבשתי המצויד בראש נפץ גרעיני.
לקראת סיום כהונתו של אובמה ולאחר שנמנע מאימוץ מדיניות פרו-אקטיבית לריסון שאיפות הגרעין של קוריאה הצפונית, הוא הודיע לטראמפ כי איום הגרעין והטילים הצפון-קוריאני עשוי להיות האתגר הביטחוני הראשון במעלה שטראמפ ייאלץ להתמודד עמו. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון 'ניו-יורק טיימס' חשפו דיוויד סנגר וויליאם ברוד כי ב-2014 יזם ממשל אובמה פעילות סייבר סודית נגד הטילים של קוריאה הצפונית. למרות שמהלך כזה להשבתת מרכיב מרכזי ביכולת הגרעין של קוריאה הצפונית - מערכת השיגור שלה - הוא מעניין כשלעצמו, הכתבה מעלה יותר שאלות מאשר תשובות בנוגע לאמינות היוזמה המתמקדת בטילים. יתרה מכך, לנוכח הגילוי יש לשער שטראמפ כבר לא יוכל להמשיך בפעילות הסודית, ויתכן שהחשיפה כמוה כהודעה על קיצה.
חשש נוסף לגבי קוריאה הצפונית נוגע לתפקיד שהיא ממלאת בסיוע למדינות אחרות השואפות לגרעין צבאי, דוגמת אירן. לא מכבר הפנה ג'יי סולומון מהעיתון '
וול סטריט ג'ורנל' את תשומת הלב לדוח של האו"ם, המציין כי קוריאה הצפונית מנסה למכור לקונים בלתי מזוהים ליתיום-6, שהוא חומר חיוני לפיתוח נשק גרעיני ממוזער. ההשערות מצביעות על אירן כלקוחה אפשרית עיקרית.
נכון להיום אין דרך טובה לגרום לקוריאה הצפונית לשנות כיוון בתחום הגרעין, בין אם באמצעות דיפלומטיה או בגישה תוקפנית יותר, אשר מעלה חשש להסלמה למלחמה גרעינית. מציאות זו היא תוצאה של כישלון המאמץ הדיפלומטי לאורך שנים, ולאחריו שמונה שנים של סבלנות אסטרטגית, שבפועל העניקו לקוריאה הצפונית את הזמן הדרוש על-מנת לקדם את תוכניותיה ולשכלל את יכולותיה.
למרות שפירוקה של קוריאה הצפונית מיכולותיה הגרעיניות היא מטרה חמקמקה, יש ללמוד לקח מהמקרה לגבי ההתנהלות מול אירן. ממשל אובמה אומנם העלה על נס את הסכם הגרעין כסיפור הצלחה של מניעת תפוצה גרעינית (nonproliferation), אולם בהסכם קיימות נקודות תורפה קריטיות רבות. המרכזית שבהן היא תאריך התפוגה של ההסכם, שיגיע בעוד תשע עד ארבע-עשרה שנים. כאשר יוסרו הסנקציות, אירן תהיה חזקה יותר משהייתה במועד תחילת השיחות ב-2013, ומצוידת בתשתית גרעין מתקדמת הרבה יותר. אירן גם מפתחת במהירות את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה, ללא הפרעה כמעט. הלקח צריך להיות ברור: בכל הנוגע להסכם הגרעין עם אירן - הטווח הקצר והטווח הארוך אינם שתי תקופות זמן נפרדות. הם כרוכים זה בזה, שכן אין תועלת בהישגי הטווח הקצר אם השנים הללו לא ינוצלו ביעילות כדי להתעמת עם אירן לקראת הסרת המגבלות בטווח הארוך. אירן לא הראתה עדיין שהיא ביצעה פניית פרסה אסטרטגית בתחום הגרעין, והיא עודנה נחושה להשיג יכולת גרעין צבאית.
הפעלת לחץ על אירן היא אמצעי מוכח לשינוי התנהגותה בתחום הגרעין. הסנקציות הנושכות והמכאיבות מ-2012 הביאו את אירן לשולחן המשא-ומתן ב-2013. תהיה זו טעות להחליף את טקטיקת הלחץ בתקוות לשינוי באירן - בייחוד כאשר הן נעוצות בחיזוקו של רוחאני: נשיא אירן לא הפגין מתינות משמעותית, לא באירן פנימה ולא בכל הקשור להתנהגותה האזורית. יתרה מכך, במשך שמונה-עשר החודשים שלאחר השגת הסכם הגרעין, הנשיא לשעבר אובמה הגיב בקושי לפרובוקציות אירניות חוזרות ונשנות ולתוקפנות מצידה. מדיניות אמריקנית זו רק חיזקה את מעמדו של המשטר, במקום להביא למתינות. אם חמש המעצמות וגרמניה ימשיכו לחגוג את העיכוב שהשיג ההסכם תוך הרפיית הפיקוח והלחץ על אירן, בסופו של דבר הן יצטרכו לעמוד מול איום גרעיני עקשני, בדיוק כמו בקוריאה הצפונית.