נחל עוז - הקיבוץ הראשון של הנח"ל מול עזה

קיבוץ נחל עוז ממוקם במערבו של הנגב הצפוני על גבול רצועת עזה מול שכונת סג'עייה. היישוב הוקם בקיץ 1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה ונקרא אז: "נחלאים א' - מול עזה". מפקדיהם של כמאה חיילים שהיו שם בעת ההקמה היו - המג"ד יעקב נעים והמ"פ דני מט.

ההיאחזות הוקמה על קרקעות "בארות יצחק" שלאחר קרבות הגבורה במלחמת העצמאות העדיף לעלות צפונה. בשנות ה-50 - 60 של המאה הקודמת סבל הקיבוץ ממכת הפדאינים (מסתננים) ובשדותיו נפלו 4 חברים.

אחרי מלחמת ששת הימים הפכו שדות נחל עוז ליעד של פעולות מיקוש וחבלה. במאי 1968 נהרגו עוד שני חברי קיבוץ וחמישה נפצעו. המחבלים המשיכו בירי מרגמות על היישוב והטרור פסק רק לאחר שמאיר דגן, שפיקד על יחידת "רימון" חיסל את תשתית הטרור בעזה.

הקיבוץ הפך לסמל, צולם לעיתונות חו"ל ולטלוויזיה ואישים כמו בן-גוריון, דיין ושרון נהגו לבקר בו תדירות. מבין מייסדיו בלטו בהמשך בייגה שוחט, אברהם כץ-עוז, יצחק לבני, ד"ר מרדכי נאור, המשוררת והמספרת לאה נאור, ועוד אנשי אקדמיה, מנהל וחינוך.

נאור נולד בשנת 1934 בתל אביב, התגייס לנח"ל והיה בין מקימי הקיבוץ נחל-עוז. היה חבר בו כמה שנים, התחתן עם לאה נאור ( המשוררת והפזמונאית) ואשר לימים נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1956 עזב את הקיבוץ והחל עובד כעיתונאי בעיתון הנער העובד "במעלה", בעיתון "במחנה הנח"ל" ובשבועון "רימון".

בשנת 1961 ערך את "במחנה הנח"ל" ואת "במחנה הגדנ"ע" והחל ללמוד לתאר ראשון בירושלים במדעי המדינה וסוציולוגיה. בשנת 1970 סיים במקצועות אלו את התואר השני. בשנת 1974 נתמנה נאור למפקד "גלי צה"ל" ונאבק על עצמאות התחנה מול רשות השידור.

בשנת 1978 היה לעורך הראשי של ההוצאה לאור של משרד הביטחון. את עבודת הדוקטור (על פעילותו ואישיותו של פינחס ספיר) סיים בשנת 1978 ותוך כדי כך ולאחר מכן החל כותב עשרות רבות של ביוגרפיות, ספרי ילדים ונוער, ספרות פופולרית, ספרים על צה"ל ויחידותיו, ואף רומן בשם "17 המדרגות". נאור זכה בפרסים רבים על עבודתו העיתונאית ועל שלל פרסומיו הנוגעים לאישים ואירועים של בהיסטוריה של ארץ-ישראל במאה ה- 19 והעשרים.

הקיבוץ הקצה לנחלאים שיכון מעורב - בנים בנות. לא עבר זמן רב ו"צמחו" בשיכון זה זוגות ובדרך זו הכיר נאור את לאה שאותה נשא לאישה בהמשך. כישרונותיו הבולטים בתחום הכתיבה והתרבות הפכוהו לעורך העלון ולרכז התרבות של הגרעין והקיבוץ.

המשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה ארגון "ירח עיון" שנהוג היה באותן שנים. הכוונה לשבועיים רצופים בו החברים עובדים עד הצהריים ולאחר הפסקה קלה שומעים הרצאות ממיטב המרצים עד הלילה. נאור צריך היה להרכיב רשימת מרצים בסיוע ההסתדרות, התנועה הקיבוצית והמפלגה שתעניין את החברים העייפים המתעקשים כעקרון, להשכיל בדרכים לא פורמליות (ללא אוניברסיטה או מכללה).

ביום בואו לנחל עוז בראשית פברואר 1955, הצליח נאור להוציא רישיון נהיגה, והוטל עליו תפקיד: נהג המשאית. רעיון "ירח העיון" טרד בו והוא החליט, בצורה אמיצה וחצופה לכתוב אישית לבן-גוריון ולהזמינו להופיע במשפט על העבודה השכירה בקיבוצים כעד ההגנה.

נאור עצמו היה אמור לשמש כסנגור במשפט הפומבי כתב נאור בכתב ידו הנאה: "אני הח"מ, חבר קיבוץ הספר הצעיר נחל עוז, השוכן מול העיר עזה... אנו חסרי ניסיון חקלאי... הצלחנו תוך זמן קצר לבסס את הענפים במשק... כמעט כולנו בוגרי בתי ספר תיכוניים והעדפנו את הספר (פ' פתוחה) על הספר (פ' בציריה)... אחרי שקראתי מאמריך וראיתי עמדתך... אתה מוזמן אלינו... תישא דבריך כעד ההגנה".

כידוע, באותן שנים, יצא בן-גוריון בביקורת כנגד הקיבוצים שנמנעו מעבודה שכירה בשל עיקרון אי-הניצול של עבודת הזולת אך לדעת בן-גוריון, הזמנים הקשים וחוסר העבודה של העולים מחייבים להימנע עתה מהפעלת העיקרון זה ויש לספק להם תעסוקה. נאור לא התבייש וכתב לבן-גוריון כי אם לא יוכל להופיע "במשפט הפומבי" שישלח אליו לנחל עוז ראשי פרקים ומקורות על העבודה השכירה והכרחיותה בשעה זו.

נאור הוכשר כטרקטוריסט בפלחה (עבודה חקלאית יוקרתית) והיה מדבריה הבולטים של הכשרת מעין-ברוך. בחורף תשי"ב עבדו הצעירים בשלוש משמרות כדי להספיק את הזריעה לפני חורף גשום שהניב שדות חיטה עמוסים. הבצל שהצליח יפה בשדות נחל עוז והאבטיחים העסיסיים שגודלו במשק התקבלו בהתלהבות בשווקי המרכז. התחושה הייתה שהקיבוץ עולה על דרך המלך החקלאית.

בו בזמן המשיך נאור להרכיב את רשימת המרצים "לירח העיון": התורות החברתיות של המאה ה- 19, על-ידי ד"ר יונינה גרבר; הספרות העברית הצעירה והתיאטרון הקאמרי, על-ידי ד"ר דב מלכין; משק הארץ, על-ידי נתן בן נתן, הכתב הכלכלי של עיתון "דבר"; בעיות בביטחון ישראל, על-ידי שמעון פרס; ועוד הרצאות שונות, חידון מוסיקאלי ושעשועונים. במהלך ההכנות קיבל נאור תשובה ישירה וקצרה מבן-גוריון: "דברי בעניין תמצא בספרי "חזון ודרך"...אני מחייב עבודה שכירה כעקרון(?), להפך.

אבל אני טוען, שעזרה והדרכה לעולים קודמת לכל מצווה פנימית בקיבוץ. ואם אפשר לעזור להתיישבות העולים אך ורק בהעסקתם במשק הקיבוצי כפועלים שכירים - יש לעשות זאת כאמצעי להתיישבותם על הקרקע". המשפט הציבורי לא התקיים בנחל עוז אך נאור היה גאה מאוד על התשובה שקיבל בכתב ידו של בן-גוריון. במקום המשפט שלא התקיים הוטל על נאור לארגן "טיול קיבוץ" למצדה ועין-גדי. היה עליו לקרוא חומר רב ולהדריך את הטיול בדרך המיטבית כדי לשמור על שמו הטוב של הגרעין. נאור הגדיר אז את הטיול (ולא רק הוא) "כחוויה מסעירה".

מתיחות ביטחונית החלה דווקא בליל רומנטי, בו הצטרף נאור לחברתו לאה על אחד ממגדלי השמירה, נשמעו לפתע קולות ירי ופיצוצים שיותר מאוחר הוברר כי נבעו מפעולת תגמול של צה"ל בעזה. בקשר שמעו השניים את כוחותינו מדווחים כי יש "כבדים", הכוונה הייתה להרוגים ולאה נחרדה. נאור שהה עמה כל הלילה במגדל ובבוקר שמעו על מבצע "חץ שחור" שביצע גדוד הצנחנים. בין ההרוגים היה רס"ן סעדיה אלקיים (סופפו) שעמד בראש פלוגה א', אחד המפקדים הנערצים בנח"ל ואחר כך בצנחנים שזכה בעיטור העוז. הייתה זו תגובה לפעילות המסתננים מעזה שגאתה. מעתה, יצאו החברים לעבודה בזוגות, אחד חורש בטרקטור הזחלילי די. 4 ואחד היושב לצידו עם נשק, שומר. העבודה הייתה במשמרות ובלילות חרשו מספר מטרים מהגבול כשהם מתוחים וחרדים פן תפתח עליהם אש.

בהכנות ל"חג העלייה על הקרקע" נמסר לצעירים כי עליהם לבוא בבגדי התנועה. צילומים רבים של אזרוח ההיאחזות פורסמו בעיתון "שדמות" עיתונה של התנועה המאוחדת. באוקטובר 1953 אושר השם הרשמי של המקום: נחל-עוז. במעיין ברוך הצטערו מאוד על הליכת הגרעין לנחל עוז וחיברו עבורם אופרטה ומסיבה כדבעי. בבואם לנחל עוז הם זכו לקבלת פנים "צוננת" מעט, לדעת נאור. זו חלפה חיש והידידות החלה לפרוח.

בשנת 1953 פרסם עיתון הארץ כתבה על הקיבוץ מול עזה והכותרת הייתה: "בני 19 נאחזו בגבול". ההורים היו מעורבים בכל הקורה בנגב ודרשו במפגיע מחברת אש"ד לפתוח קו אוטובוס מיוחד לנחל עוז. בנובמבר 1953 נפל החלל הראשון, טומי, והוא עוד לא בן 19, שיצא לסיור רכוב לאורך הגבול ונורה. בשנת 1954, עזב המדריך החקלאי-חברתי מתל-יוסף יעקב פלומין והחבריה חשו שעזב אותם "האבא הגדול" שאפשר לסמוך עליו. יחד עמו סייע בהדרכה אלתר זס אף הוא מתל-יוסף, שחפר בקרדומים עם החבריא תעלה של 4 ק"מ עבור צינור המים למקום.

באפריל 1955 הופגז הקיבוץ ממוצב מצרי סמוך בפגזי מרגמות 81 מ"מ ו-120 מ"מ ובתותחים. הפגזים נפלו בכל רחבי המשק גרמו להרס אך לא היו נפגעים בנפש. באוגוסט אותה שנה, הופגז המשק פעם שנייה הפגזה ארוכה וכבדה. האש נמשכה מ-9:00 בבוקר עד 14:00 בצהריים.

סיורי צה"ל לאורך גדר הגבול הותקפו ושני חיילים נפלו. יותר מאוחר שוב חודשה הפעילות הצבאית לאורך כל הקו ושוב נהרגו כמה מחיילנו. לאחר ההפגזות היה קיבוץ נחל עוז למבוקש ביותר בתקשורת הכתובה והמצולמת בארץ ובחו"ל. השילוב בין הקרבה לגבול העוין, המשך העבודה החקלאית בכל מחיר ובשלוות נפש וגבורה שהפגינו הצעירים הנלהבים, קסמו לעיתונאים ולצלמים.

ידיעות אחרונות אף הגזימו וכתבו כי הצלחת אקלום צמח הקיקיון בנחל עוז ושדותיה תאפשר לבנות המשק "לרכוס גרבי משי" שיופקו בעתיד מהצמח. אישים כמו בן-גוריון, דיין ואחרים הרבו לבקר במקום כך גם נציגי עיתונות אמריקנית ואירופית. העיתונות העולמית התלהבה מהעובדה שנערות המקום, במכנסים קצרות, חוגרות אקדחים על מותניהן, סוג של נערות קאבויס. בקיץ 1955 כתב המא"ז רועי רוטברג מכתב אישי לבן-גוריון בו תאר את הקושי הביטחוני במקום וביקש סיוע.

בשלהי אפריל 1956 הוא נרצח מהמארב עת רכב על סוסתו והוא רק בן 21. רוטברג המא"ז, שהיה נשוי ואב לתינוק, חש עצמו בטוח יתר על המידה מול הגבול המאיים. הוא נרצח מהמארב והחילים המצרים התעללו בגופתו. למחרת הספידו אלוף פיקוד הדרום משה דיין בנאום שהפך לסמל של ההתחדשות וההתיישבות מול האיום הביטחוני ועל כך שאין ברירה אחרת ועל צעירי המקום לשאת על כתפיהם את עול ביטחון המדינה: "אין בתוכנו כיום שמשונים אך הנה מוטל עליכם לשאת את שערי עזה".

בנובמבר 1952, נקבע נאור כאחראי להוצאת עלון פנימי של הנחלאים בשם "עינבל". בעלון אוסף מידע רחב של לבטי החברים הצעירים והקמת הענפים החדשים. ב 1953 התלוננו נציגי הגרעין בפני המוסדות על "גיוס יתר לצבא" דבר שהוציא מתוך הקיבוץ את החברים הפעילים. במאי 1953 חגגו הנח"לאים ("באמצע המסלול") את הצטרפותם לנחל עוז וסיסמתם הייתה (בכתובת האש) - "רדו לנגב יא- שבאב".

החג היה מוצלח וסחף את המשק וההורה לא פסקה עד אור הבוקר. עם זאת העומס הביטחוני לא קטן. חברי הקיבוץ סייעו בכיבוש עזה בעת מבצע קדש ולאחר החלטת הנסיגה במרס 1957, הקפיד בן-גוריון לבוא לקיבוץ ולהסביר לחבריו המאוכזבים מדוע יש הכרח לדעתו לסגת מרצועת עזה. ההורים המודאגים פנו לשלטונות הצבא והמוסדות המיישבים וביקשו, ללא התייעצות עם הבנים, "להרחיק את היישוב מהגבול".

בעקבות ספרו החדש של מרדכי נאור ביקשנו לספר דרך חוויותיו את השנים הראשונות של קיבוץ ניל עוז. הגבלנו עצמנו עד 1956, אז עזב נאור את הקיבוץ ואז התרחש מבצע סיני ששינה מעט את התנאים הגיאו-פוליטיים. מסלול חייו של הקיבוץ נע בשנים אלה על שתי דרכים נפרדות האחת: היכולת המבצעית והנפשית לעמוד מול ההתנכלות של צבא מצריים, להתמודד עם חדירות הפדאיון (מסתננים), ולתפקד בחיי היום-יום ובעבודה בשדות בסכנת

מיקוש, חבלה ומארבים. בדרך השנייה, לא ויתרו הצעירים לא על בניית חיי תרבות עצמית מפותחת ולא על ההשכלה הרחבה אותה קנו באמצעות "ירח העיון" ודומיו. מאחר שהעיתונות והאישי המרכזיים בארץ והתנועות הפוליטיות והמיישבות גילו עניין בלתי פוסק במתרחש בקיבוץ, חשו עצמם מייסדי הקיבוץ והמצטרפים אליהם, כבוני הקיבוץ הראשון של הנח"ל - כסמל מחייב ודרשו מעצמם לתת דוגמה אישית-קיבוצית להיאחזויות האחרות שאזרחו אז (גונן, יטבתה) ולבוגרי התנועה המאוחדת בקניה המפוזרים בארץ. בספר תמונות מרתקות, סיפורים רבים ורוח התמימות והאמונה בצדקת הדרך נושבת ממנו.