בור כרה ויחפרהו

הפרדת הרשויות היא אחד הכלים המרכזיים לשמירת משטר דמוקרטי. השופטים לא מחליפים את המחוקקים והמבצעים וגם לא להפך.

אך איך ניתן שלא לערב את הרשויות כאשר הרשות השופטת אמורה בוודאי גם לבקר את פעולות הרשות המבצעת, ובמקרי קיצון אף את פעולות הרשות המחוקקת. והתשובה המאד פשוטה היא הגדרת גבולות ברורים.

אם לי יש טענות להחלטה ממשלתית, יש X פעולות שאני חייב לבצע קודם כל מול הממשלה, ורק כאשר העליתי חרס, ובכפוף לקיומם של תנאים נוספים, אני זכאי לעמוד בפני בית המשפט.

והתנאי הפשוט, המובהק והברור הוא תנאי מיצוי ההליכים, האם באמת ובתמים ניסיתי לשכנע את הרשות המבצעת כי טעתה ועליה לשנות את החלטתה, או האם נתתי די זמן לעצמי להשתכנע שמא אני טועה.

וזמני ההמתנה מוגדרים בחוק, החוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות) (או בכינויו חוק ההנמקות) מחייב את גורמי הממשל להשיב לפונים תוך 45 יום, ובמקרים מיוחדים אף מאפשר להם להאריך את המועד הנ"ל על-פי התנאים המתוארים בחוק, ומכאן שטרם חלפו אותם 45 יום או טרם התקבל מענה קבלת מענה לא תם הטיפול של גורמי הממשלה וממילא לא ניתן לערב את בית המשפט.

כמובן שגם לכלל זה יש חריגים כי אם מדובר בהצלת חיים אזי אין צורך להמתין כלל, יש לפעול כמעט בכל הדרכים על-מנת להציל חיים.

מהתאוריה לקרקע המציאות

בשבוע שעבר דחה השופט מזוז את עתירת התנועה לאיכות השלטון (ע"ר) על כי לא מיצתה הליכים בעניין תיקיו של ראש הממשלה, התנועה העלתה טיעון הקשור לחוק ההגבלים העסקיים היא פנתה לממונה על ההגבלים העסקיים חודשים לפני שעתרה, ולא נענתה, אך ליועמ"ש פנתה ימים ספורים טרם עתרה ואת אי-מיצוי ההליכים נימקה בנימוק שנפסל על הסף (יחד עם כל העתירה) על-ידי בית המשפט כאילו הנושאים בהם נחקר ראש הממשלה הם מקשה אחת ומיצוי הליכים בנושא אחד תקף גם לאחרים. המצאה מאוד מעניינית ואף מרתקת, לגמרי לגמרי מחוץ לקופסה (קופסת קרן קיימת) אך גם על-פי בית המשפט, מנותקת לחלוטין מהמציאות.

והיום אנו קוראים שאיגוד עיתונאים עתר נגד הממשלה בעניין מתווה השידור הציבורי, אבל ככל שזכרוני אינו מטעני, המתווה הזה הוכרז רק בשוע שעבר, אז כיצד הם הוקוס פוקוס כבר מיצו הליכים?

וברעה החולה הזו אשם חד-משמעית בית המשפט העליון בעצמו, בית המשפט פינק בעברו ואולי אף מפנק בימינו אלה מספר גופים וגורמים, אשר תנאי הסף פועלים עליהם רק בכאילו, היה ניסיון קצר לתקן את הרעה החולה זנו בימי נשיאותו של השופט גרוניס, באמצעות הטלת הוצאות ניכרות על גופים שניצלו את בית המשפט ובחרו בדרך הקצרה והקלוקלת של עתירה במקום הדרך הקשה של שכנוע ציבורי/פוליטי, והגשת עתירה רק כאשר כלו כל הקצין, אך הסנקציות אלה התנדפו עם פרישתו לגמלאות של השופט גרוניס ואולי אף בתוך תקופת כהונתו,

בור כרה ויחפרהו. במו ידיו, יורה בית המשפט לעצמו ברגליים, בואו נקוה ונתפלל לשינוי.