מלחמה הגיעה ליוון כשנה לאחר שפרצה באירופה. ב-10 ביוני 1940 כרתה איטליה של מוסוליני ברית עם היטלר, וב-28 באוקטובר 1940 התקיפו צבאות איטליה את יוון. מוסוליני דרש לפתוח את גבולות יוון למעבר הצבא האיטלקי, ומשנתקל בסירוב התקיפו האיטלקים את הצבא היווני לאורך הגבול עם אלבניה. היוונים הצליחו להדוף את הפלישה האיטלקית עד למרכז אלבניה. ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה ויוגוסלביה. הצבא הבריטי לא הצליח למנוע את כיבושה של המדינה, כמו גם את נפילת האי כרתים.
יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, איטלקי ובולגרי. הגרמנים שמרו תחת שלטונם רצועה בתראקיה המזרחית, את מקדוניה המרכזית והמזרחית ואת האי כרתים, משום חשיבותו האסטרטגית לשליטה על האגן המזרחי של הים התיכון. סלוניקי, ובה רוב יהודי יוון, היו אפוא תחת שלטונם של הגרמנים. האיטלקים קיבלו את אזורי מרכז יוון ובהם הבירה אתונה וכן את הפלופונס ושטחים נוספים בחוף המערבי, והבולגרים את שטחי תראקיה המערבית ומקדוניה המזרחית. רשמית המשיכה יוון לשמור על עצמאותה והוקמה בה ממשלה של משתפי פעולה.
הנתונים שנמסרו בוועידת ואנזה ב-1942 התייחסו ליהודי יוון כאל מקשה אחת ולפיהם התגוררו ביוון 75,000 יהודים. אולם, גורלם של היהודים ביוון, ששיעור הנספים מקרבם הגיע ל-90%, היה שונה מאזור כיבוש אחד למשנהו. בשלב הראשון של "הפתרון הסופי" יושמה התוכנית לגבי יהודי האזור הגרמני (שם חיו, כאמור, רוב יהודי יוון) ולגבי היהודים שישבו באזור הכיבוש הבולגרי; בשלב השני, לאחר כניעתה של איטליה והשתלטות הגרמנים על צפון ומרכז המדינה ב-1943, יושמה מדיניות ההשמדה גם לגבי יהודי אזורי הכיבוש האיטלקי, אבל ביצוע התוכנית נדחה והתעכב עד אביב - קיץ 1944.
עוד לפני הפלישה הגרמנית ליוון, בפברואר 1941, הוקמה בגרמניה יחידת "זונדרקומנדו רוזנברג" שבראשה עמד פון אינגראם. היחידה מנתה יותר מ-80 איש וחולקה לשתי קבוצות - האחת הייתה מיועדת לאתונה, והשנייה - לסלוניקי. ב-15 בנובמבר 1941 נשלחה הקבוצה ליוון וערכה סקר מפורט על היהודים במדינה. לפי סקר זה חיו ביוון 78,750 יהודים, מהם 55,000 בסלוניקי והנותרים בערים ובחבלי ארץ אחרים. הקהילות הגדולות האחרות, היו בקורפו (3,000 יהודים), קוואלה (3,000 יהודים), בינינה (3,000) ובאתונה (2,500 יהודים).
ב-9 באפריל 1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי. יומיים לאחר כניסתם לעיר הם הורו לסגור את כל העיתונים והפרסומים היהודים, ואת מקומם החלו לתפוס עיתונים ופרסומים בעלי גוון אנטישמי בוטה.
ב-15 באפריל 1941 נאסרו כל חברי הקהילה היהודית ועוד קבוצה של נכבדים ואנשי ציבור. גל המעצרים הזה נמשך גם בימים שלאחר מכן. הגרמנים מינו את שבתאי (סאבי) שאלתיאל, מפקידי הקהילה לשעבר, לממונה על קהילת סלוניקי והקהילות הסמוכות. לשאלתיאל לא היו הכישורים הדרושים למלא את התפקיד המסובך שהוטל עליו, והוא מינה את ז'אק אלבלה כדי שיעזור לו כמתורגמן וכמדווח לגרמנים. בקהילה, שהייתה נתונה לפיקוח צמוד של הגסטאפו, נסגרו הארגונים ובתי הספר היהודיים, והוטלו עליה הוצאות כספיות כבדות למימון צורכי הגסטאפו. ב-29 באפריל נדרשו היהודים למסור את כל מקלטי הרדיו שברשותם; כמה ימים לאחר מכן נתפסו דירות בבעלות יהודית כדי לפנות מקום למגורי הגרמנים, אך יש לציין כי מצעדים כאלה סבלו גם התושבים הנוצריים של העיר.
אחת הפעולות הראשונות של אנשי "קומנדו רוזנברג" שהגיעו לסלוניקי ביוני 1941 הייתה החרמת נכסי התרבות היהודיים בעיר. הוחרמו ספריות יהודיות וכתבי יד עתיקים, ספרי תורה ומחזורי תפילה, כלי קודש מכסף ועוד. לא רק רכוש ציבורי יהודי הוחרם; "קומנדו רוזנברג" שם ידו על אוספים פרטיים שונים, בהם ספרייתו של הרב קורץ, רבה של הקהילה, שמנתה כ-3,000 ספרים, וספריותיהם של רבנים נוספים, שבהן היו מאות ספרי קודש, פילוסופיה והגות. כמו-כן הוחרמו ארכיונים של ארגונים יהודיים שונים בעיר. החומר נארז ונשלח לגרמניה, בפיקוחו של יוהן פול, מנהל המחלקה לעברית במכון לחקר היהדות בפרנקפורט. רוב נכסי התרבות הללו, שנאספו בקהילת סלוניקי במשך מאות שנים והיו מקור ייחודי לחקר ההיסטוריה וחיי הרוח של יהדות ספרד, אבדו ולא נמצאו לאחר המלחמה.
מייד לאחר כניסת כוחות הכיבוש הגרמניים פקד את סלוניקי משבר כלכלי חריף. הגרמנים החרימו מכל הבא ליד לצורכיהם, לרבות את מכרות הכרום, מחסני התבואה, הכותנה ותוצרת חקלאית בסביבות העיר. בעיר התפשטה האבטלה והורגש מחסור במזון. הבצורת של שנת 1941 אך החריפה את המשבר הכלכלי ואת המצוקה; היהודים סבלו מהם יותר מהאוכלוסייה היוונית, שכן האחרונים נעזרו בקרובים וידידים בכפרים כדי להתגבר על המשבר באספקת המזון. בחורף של 1941- 1942 גברה מצוקת היהודים, ונרשמו מקרים לא מעטים של מוות ברעב. הרעב גרם להתפשטות של מחלות, ועל הרובע היהודי הוטל סגר בשל סכנת המגפות. כדי להתמודד עם המצוקה נפתחו מטבחים עממיים שסיפקו מזון לעשרות אלפי יהודים נזקקים. הקהילה היהודית ו"הצלב האדום" עשו מאמצים והעניקו בשנת 1941 סיוע לכ - 2,000 נזקקים, חילקו מדי יום 5,000 ארוחות ו- 1,700 מנות חלב לתינוקות. לפי הערכות של גופים בינלאומיים בסלוניקי קיבלו היהודים חלק זעום בלבד מכלל הסיוע הכלכלי שהיו זכאים לו על-פי גודלם היחסי באוכלוסיית העיר.
באפריל 1942 פורסם צו המורה על גיוסם של אזרחים למאמץ המלחמתי הגרמני. החייבים בגיוס נדרשו להתייצב לגיוס תוך 24 שעות. באותה העת הורה הגנרל פון קרנסקי, המפקד הצבאי של העיר, לכל היהודים בני 18- 45 להתייצב בשבת, 11 ביולי 1942, בשעה 8:00 בבוקר, ב"כיכר החרות" בעיר, כדי להכין רשימה של יהודים הכשירים לעבודה. נשיא הקהילה הצליח להוציא מרשימת החייבים בגיוס לעבודות כפייה את פקידי הקהילה, הרבנים, המורים ואנשי מפעלי העזרה. ב-11 ביולי התייצבו בכיכר כ-6,500 יהודים, לבושים בבגדי השבת שלהם. על גגות הבתים הסמוכים הוצבו חיילים גרמנים חמושים. יום זה, שזכה לכינוי "השבת השחורה", הפך לציון דרך בתולדות יהודי סלוניקי. הגרמנים התעללו ביהודים שניצבו שעות ארוכות בשמש היוקדת, שיסו בהם כלבים ואסרו כל מתן עזרה רפואית לאנשים שצנחו והתעלפו בשל העמידה הארוכה בשמש ללא מים. ב-14:00 אחר-הצהריים הורו הגרמנים ליהודים להתפזר. מי שלא הספיק להירשם נאלץ לחזור לכיכר ב-13 ביולי.
היהודים שהתפקדו נשלחו לכמה מחנות עבודה. מטרת גיוסם הייתה לשחרר כ-5,000 כפריים מקומיים, כדי שאלה יוכלו לחזור לעבודות החקלאיות בכפריהם. תנאי המגורים והעבודה במחנות היו קשים, בעיקר משום שהיהודים לא הורגלו בסוג זה של עבודה. הם עבדו כ-12 שעות ביום ולנו על הארץ או באורוות סוסים. מזון לא סופק להם די הצורך, ויחסם של המשגיחים עליהם היה נוקשה. לפי הערכות שונות, בכארבעת החודשים לאחר שגויסו לעבודות נפטרו במחנות כ-700 יהודים.
אירועי קיץ 1942 זרעו בהלה רבה בקהילה. באמצע יולי עזבו את סלוניקי כ-1,200 יהודים עשירים שהצליחו לעבור לאזור הכיבוש האיטלקי באמצעות ניירות מזויפים. ב-11 בדצמבר 1942 החליפו הגרמנים את הנהגת הקהילה והעמידו בראשה את ד"ר צבי קורץ, רבה הראשי של סלוניקי. לצדו פעלה ועדה בת שישה חברים, שנשאו כולם באחריות משותפת כלפי רשויות הכיבוש. צעדים אלה השתלבו במסגרת ההכנות הכוללות שנערכו בתקופה ההיא לקראת יישום "הפתרון הסופי" ביוון.
בסוף ינואר 1943 הגיע לסלוניקי רולף גינטר, סגנו של אייכמן, כדי להכין את גירושם של יהודי העיר. הוא החל בהכנות בתיאום עם רשויות הצבא בעיר ועם אנשי משרד החוץ. בפברואר 1943 הגיע לסלוניקי דיטר ויסליצני, מאנשיו הבכירים של אייכמן, שהכין לפני כן את גירושם של יהודי סלובקיה. אליו צורף אלויס ברונר, שפעל עד אז בווינה, והיה אחראי לגירושם של יהודי העיר להשמדה. הם פעלו בסלוניקי בשיתוף עם המושל הצבאי של העיר, ובפיקוחם הוקמה בסלוניקי יחידה מיוחדת של הס"ס שקבעה את משכנה ברחוב וליסריו 42. שם הוכנה התשתית לגירושם של כ-50,000 מיהודי סלוניקי.
ב-6 בפברואר פורסם צו המחייב את כל היהודים מבני 5 ומעלה לשאת את ה"טלאי הצהוב" על בגדיהם ולעבור לגור ברובעים מיוחדים שהוקמו עבורם. מן המעבר לגטאות ומענידת הטלאי היו פטורים יהודים בעלי אזרחות זרה (איטלקים, ספרדים, טורקים) שיכלו להציג דרכון בר תוקף. הוצאות המעבר לגטאות והוצאות הארגון בהם הוטלו על הקהילה היהודית. ב-13 בפברואר פורסם צו נוסף שאסר על יהודים להחליף את מקום מגוריהם ללא רשות; מפירי ההוראה הסתכנו בגזר דין מוות. כמו-כן נאמר בפקודה, כי אסור ליהודים להשתמש בתחבורה ציבורית, להיכנס לחלקים מסוימים של העיר ולצאת מבתיהם לאחר שקיעת החמה. צו שלישי שיצא ב-17 בפברואר חייב את היהודים לסמן בגרמנית וביוונית את בתי העסק שלהם בכתובת "חנות יהודית". החל מ-25 בפברואר הם חויבו גם לסמן, בדרכים שונות, את בתיהם.
שלושה גטאות הוקמו בסלוניקי - שניים פתוחים, והשלישי, שהיה בעצם מחנה מעבר בדרך אל הגירוש למזרח, סגור. הרובע הזה, רובע "הברון הירש", שכן סמוך למסילת הרכבת. המעבר לגטאות היה קשה ורצוף טרגדיות אנושיות. על המעבר לגטו השגיחה משטרה יהודית שהקימו הגרמנים. המשטרה מנתה 250 איש; רובם שירת בעבר בתפקידים זוטרים בצבא היווני, ונוספו עליהם פליטים ממרכז אירופה. בראשה עמד ז'אק אלבלה, שהיה דובר גרמנית ומקורב לרשויות הכיבוש. המעבר לגטאות הסתיים ב-6 במרס ואז יצאה ההוראה שאסרה על יציאה מהם. בגטאות שררו תנאים קשים. בכל דירה התגוררו שלוש עד שש משפחות, ולעתים הגיעה צפיפות הדיור ל-30 נפשות בשטח של 16 מ"ר. הצפיפות הקשה יצרה מייד בעיות של תברואה ומגפות הלכו והתפשטו. בשכונת "הברון הירש" התגוררו לפני הריכוז בגטו 2,500 איש, ואליהם נוספו באחת 1,700 יהודים נוספים. השכונה כולה הוקפה חומת עץ ועליה גדר תיל.
ב-10 במרס נודע לציבור, כי 300 קרונות רכבת הגיעו לתחנת הרכבת של סלוניקי. הרב קורץ וחברי הוועדה שפעלה לצדו הגישו למקס מרטן, היועץ לעניינים אזרחיים ליד הממשל הצבאי הגרמני בסלוניקי, שהיה אחראי גם על הטיפול באוכלוסייה היהודית, כתב ויתור על מחצית מנכסי הקהילה, לרבות קרקעות ומבנים, ובלבד שיבוטלו הטרנספורטים. 24 שעות לאחר מכן הודיע להם מרטן, כי קיבל מברלין תשובה שלילית להצעתם. טענתו הייתה, כי ארגונים יווניים שונים דורשים לגרש את היהודים מסלוניקי.
ב-13 במרס 1943 שלח מרטן צו נוסף לד"ר קורץ, ובו הוראה להחרים את נכסי היהודים בעיר לטובת הגרמנים. נכללו בהם נכסי דלא-ניידי, מזומנים ושאר חפצי ערך. הקהילה חויבה בצו להעביר את נכסיה לרשות הגרמנים עד 15 במרס. דיטר ויסליציני היה מופקד על ביצועה של פעולה זו. ב-14 במרס, יום לפני צאת הטרנספורט הראשון מסלוניקי, נשא הרב קורץ נאום בפני היהודים במחנה "הברון הירש". הוא מסר להם, כי הצעירים ימשיכו לעבוד במחנות ביוון והוריהם יורשו להמשיך ולהתגורר בסלוניקי. יום לאחר מכן יצא הטרנספורט הראשון לאושוויץ. הוא הגיע ליעדו ב-20 בחודש. במשך חמישה חודשים יצאו הטרנספורטים מסלוניקי לאושוויץ משכונת "הברון הירש". במרס יצאו 5 טרנספורטים, באפריל - תשעה, במאי - שניים, ביוני - אחד, ובאוגוסט - שניים. משוחררים מגירוש היו יהודים בעלי נתינות של מדינות הציר, או מדינות נייטראליות כטורקיה וספרד. בסלוניקי חיו כ-850 יהודים כאלה - 500 יהודים בעלי אזרחות ספרדית, 280 בעלי נתינות איטלקית וכן יהודים שהחזיקו באזרחות של טורקיה, פורטוגל, ארגנטינה, שוויץ, מצרים, הונגריה ובולגריה. מדי יציאת טרנספורט היה הגטו בשכונת "הברון הירש" מתמלא שוב ביהודים שהועברו אליו כהכנה לקראת הטרנספורט הבא. מספר היהודים בכל משלוח היה 1,000 - 4,500 יהודים.
איך זה קשור אלי
הסבא של אבא שלי נולד ביוון 1825 בסלוניקי. למד בבית ספר אליאנס ..ידע לדינו וצרפתית...בשנת 1879 היה כבר במצריים אבל כל המשפחה שלו נשארו ביוון לא נשאר אף אחד מהם. בשנת 1920 נולד אבא שלי שהוא הנד שלו ויש לי תמונה רק של יעקב וסול ספטון אין אף אחד מהמשפחה שלהם.
