רוחות רפאים

השעון בלוח המחוונים של האוטובוס הדאיג אותי, הוא הצביע על שעת אחר צהריים מאוחרת. נעצתי בו את מבטי וניסיתי להאט את סחף הזמן במחשבתי. כשהסתכלתי דרך החלון ראיתי את אור הדמדומים נאבק בחושך המשתלט. אין מה לדאוג, הרגעתי את עצמי, הרי קבעתי עם סוזנה שהיא וחברותיי לחדר יגיעו עם אופניים לאסוף אותי מהצומת שבין הקיבוצים. אין ספק שהן תגענה, סוזנה תמיד עמדה בהבטחותיה. בתוך חצי שעה נהיה בקיבוץ.

למזלי הטוב, גרתי עם סוזנה באותו חדר. מרבית הילדים בחברת הנוער חפצו להיות ידידיה, אבל היא העדיפה לשמור על מרחק מכולם. יחסה אלינו, חברותיה לחדר, היה מעט קרוב יותר, אבל היא זאת שהחליטה עם מי משלושתנו או מחברי הקבוצה יהיו קשריה הדוקים יותר. הערכתי את תכונותיה הנעלות ואת אופיה החזק. אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת, גם כשהיה עליה לבצע עבודה קשה. למרות הקושי, ביצעה את משימותיה על הצד הטוב ביותר. גם המדריכים העריכו אותה ובחרו בה כמעט לכל תפקיד שדרש אחריות. בארוחות הערב כולנו היינו מעמיסות על הצלחת מכל טוב, והיא תמיד הסתפקה במועט. לא הבנתי איך הצליחה להתאפק ולוותר על האוכל הטעים. ניסיתי לחקות אותה אבל לא הצלחתי. נראה שגם כל הבנים נמשכו אליה. פעם נשארנו, כמה בנות, לדבר עם בן קיבוץ זמן ממושך. טניה ואני עניינו ברצון לשאלותיו, אבל סוזנה שמרה על שתיקה. בסוף הערב הוא העדיף להתמקד בסוזנה, אולי בגלל עיניה הכחולות והיפות ובוודאי בגלל המסתוריות השקטה שלה.

כן, סוזנה היא אדם שאפשר לסמוך עליו, אין לי מה לדאוג, הסכמתי עם מחשבותיי. החושך כבר ירד ושעת ארוחת הערב התקרבה. אהבתי את ארוחת הערב - האוכל הכי טעים הוגש בה, כולם התלבשו יפה וחדר האוכל הגדוש והמלא תמיד השרה עליי שלווה. חבריי לקבוצה היו הבית שלי וזאת הייתה המשפחה שחלמתי עליה, לא זו של אימא ושל יונה.

האוטובוס נסע בעצלתיים, הוא לא מיהר לשום מקום. לא הערכתי נכון את משך הנסיעה, אך גם לוּ הייתי יודעת שאגיע מאוחר הייתי בוחרת לחזור לקיבוץ. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאשהה בלילה בבית אמי ואשמע אותה בוכה על מר גורלה. רציתי להתרחק מהעליבות שלה.

אימא הייתה רואה אותי יושבת ורועדת כשאחי, יונה, היה מתחיל לצעוק, אבל לא יכלה לעשות דבר כי גם היא פחדה ממנו. כמעט ערב-ערב סבלנו את הסקנדלים שעשה לנו – כל פעם על משהו אחר שחשב שעשינו או לא עשינו. ערב אחד הגיע אחי מהעבודה עצבני יותר מהרגיל. הוא התהלך הלוך ושוב, כסס את ציפורניו וירק את מה שקרע מהן על הרצפה. תנועותיו היו חדות ועיניו מרצדות. שתינו ישבנו מכווצות על מיטת הברזל של אמי ולא העזנו לנשום מרוב פחד. ידענו שלא נוכל לעצור את הסקנדל שהוא יחולל ללא כל סיבה.

אמי לא יכלה לגונן עליי ואני הייתי משותקת.
יונה פתח את המקרר וצרח:
"מי נגע בחבילת הנקניק שלי?"
"איש לא נגע בנקניק שלך, יונל. לא אני ולא סאלי אוהבות נקניק", ניסתה אמי להרגיע אותו.
דבר לא עזר. הוא היה מוכרח לתת פורקן לכעסו.
"אתן יושבות בבית כמו שתי תרנגולות שכל הזמן בוחשות בתבשיל ורק רוצות להזיק לי ולדעת מה אני עושה, נכון?" שאג בעיניים מזרות אימים.
לא עניינו. לא העזנו לפצות פה.
"פתחתן את חבילת הנקניק, הרחתן ואחרי זה סגרתן אותה. אתן רוצות להרוג אותי, מה? אתן לא מבינות איזה תפקיד אחראי יש לי ועד כמה זה מסוכן. אני עוד אשלם מחיר כבד על ההתנהגות שלכן", צווח.
שתקנו.

"מה שמתן על הנקניק? פיזרתן אבקה? כן, אני הרחתי. הכל אני רואה".

ישבנו שתינו מתוחות ומרוכזות כדי להוכיח לו שאנחנו מבינות היטב את הפשע. איך אם לא קלטה שמשהו לא בסדר אתו, כשהאשים אותנו בריגול אחריו ובכך שאנחנו רוצות להרעיל אותו? היא רק התביישה ודאגה מה יגידו השכנים על הצעקות מהבית שלנו.

הביקור אצל יונה באותו יום הבהיר היטב שצעקותיו נבעו ממחלה. כבר יכולתי לסלוח לו על אותו אירוע נורא שבגללו ברחתי מהבית באמצע הלילה. במשך שלוש שעות רצופות הוא צעק ונאם והטיף לאמי ולי על כי אנחנו מסוכנות לו. שתינו ישבנו צמודות זו לזו, ומדי פעם הוא התקרב אלינו בצורה מאיימת. הייתי אז כמעט בת שתים-עשרה. רצתי בבהלה לתוך ליל קיץ לח ללא ירח, בלי לדעת לאן.

ביקשתי רק להיות רחוקה ככל האפשר מהטירוף שלו. רצתי ורצתי, עד שהגעתי לבית הקולנוע. עד אותו לילה לא שמתי לב שיש בו גם קומה שנייה. עליתי במהירות במדרגות, ושם, למזלי, מצאתי גומחה שאִפשרה לי להתכרבל ולהיעלם בתוכה. ממקום מחבואי ראיתי את אור הניאון שהאיר את שם הסרט שהוצג בקולנוע: "קברט".

דמותה המחייכת של לייזה מינלי, שצבעה את מודעות הענק התלויות על קירות הקולנוע, עוררה בי קנאה בחייהם הנוצצים של הכוכבים. היא בטח לא ידעה מה זה דאגות. השתוקקתי להיות במיטתי. החלונות החשוכים של הבתים מסביב העידו על כך שכולם כבר ישנו. פחדתי מענני הערפל שהפכו לרוחות רפאים. איש גרר שק כבד והתקרב למקום המסתור שלי. התכווצתי בפינתי ולא ידעתי מה אעשה אם יבחין בי.

אחרי זמן רב פתחתי בריצה לכיוון ביתי. גם חלונותיו היו חשוכים. נשמתי בהקלה כשהתברר שאמי לא נעלה את דלת הכניסה ופתחתי אותה בזהירות כדי לא להרעיש. התגנבתי למיטתי בלי להתפשט וכיסיתי את עצמי בשמיכה עד מעל לראש.

האוטובוס המשיך בדרכו לצלילי המנוע המונוטוניים. נזכרתי באותה שיחת טלפון. יום קודם לכן קרא לי סמואל, המדריך, לחדר המזכירות. אמי התקשרה אליי. לקחתי את השפופרת בחשש. חשבתי בלבי שרק דבר רע יכול לגרום לאמי להתקשר לקיבוץ בשעה כזאת.

"שלום, אמא. מה קרה?"

"סאלי, את חייבת להגיע הביתה", פתחה אמי ללא שהיות, "יש צרות. תגידי למדריכים שלך שאני מבקשת שירשו לך לבוא ליום אחד".

"בעוד חודש יש לנו חופשה לשבוע. זה לא יכול לחכות עד אז?"
הנמכתי את קולי, התביישתי בשפה הזרה שנאלצתי לדבר עם אמי. לא רציתי שהמדריך ישמע שהיא לא יודעת לדבר עברית.

"סאלי, אני צריכה שתבואי דחוף עכשיו", אמרה אמי בקול שלא הותיר מקום לוויכוח.

למחרת בבוקר ארזתי תרמיל קטן ויצאתי לדרך. כשהגעתי, לא הספקתי לסגור אחריי את הדלת וכבר התנפלה עליי אמי ובידה מכתב.

"טוב שהגעת מוקדם. תקראי".

אותיות גדולות בצבע כחול הבליטו את כתובת השולח – מדינת ישראל. כשסיימתי לקרוא, חזרתי וקראתי את המכתב.

"איך הוא היה לפני המילואים?" שאלתי.

"את יודעת איך הוא", אמרה אמי, "לא היה משהו יוצא דופן. הסתובבתי חצי יום עד שמצאתי מישהו שיקריא לי את המכתב שקיבלתי. לא הייתה לי ברירה. הלכתי לגברת קלרה. ביקשתי סליחה, והיא תרגמה לי. איזו צרה, מיין גוט. למה מגיעות לי כל הצרות האלה?"

"מי זאת גברת קלרה שאסור להפריע לה? ולמה את ישר בוכה? חכי עם הדמעות עד שנברר מה המצב", התרגזתי והרמתי עליה את קולי.
"קלרה זאת אשתו של הרב, אני מנקה אצלם. לא ידעתי מה אני נותנת לה לקרוא. אני כל כך מצטערת שהיא יודעת איפה יונל. למה את כל כך כועסת? קודם אבא שלך נפטר, אחר כך אחיך עם השיגעונות שלו ועכשיו גם את נגדי? אלוהים שלי הטוב, מה שאני עוברת בחיים! אני כל כך לבד".

שוב התמלאו עיניה בדמעות.

"מה את רוצה מהחיים שלי? את לבד, כי הוא זה שהחליט שאני צריכה לעזוב את הבית ואת לא התנגדת".

בלבי חשבתי שהיא לא שאלה אותי אפילו פעם אחת אם אני מרגישה שם בודדה, רחוקה מהבית, אם בכלל טוב לי בקיבוץ.

"אל תאשימי את האח שלך. בגילו הצעיר, במקום לדאוג לעצמו, למצוא אישה ולהקים משפחה, היה צריך לפרנס אותנו. הוא קיווה שבקיבוץ תוכלי לקבל את מה שהוא לא יכול לתת לך. אפילו לא רצית לבוא הביתה היום, אז אל תגידי שלא טוב לך שם. סאלי, את צריכה להבין שאתם הסיבה היחידה שיש לי להישאר בחיים".

הנסיעה לבית חולים הייתה ארוכה ואימא נאנחה כל הזמן. לאחר שירדנו מהאוטובוס, שאלנו עוברים ושבים איך מגיעים לשם.
"את בטוחה שזאת הכתובת שאתן צריכות להגיע אליה?" ענה לי איש אחד.

אישה מבוגרת התערבה:
"את צעירה מדי".

היא הסתכלה על אימא בעיניים מאשימות. לאחר כברת דרך, הופתעתי לראות מולי את הים. קינאתי באנשים שישבו על חופו ונהנו מהשמש, מהחול ומהכחול האינסופיים.

"מה זה החומות האלה?" אמי נבעתה מהמבנה האימתני שהתגלה לעינינו, "זה בית סוהר ולא בית חולים".

"תירגעי, אמא", גערתי בה. גם לבי התכווץ מפחד למראה המבנה. "תפסיקי עם ההיסטריה. לא טוב שיונה יראה אותך במצב הזה", אמרתי.

שומר שעמד מאחורי שער הברזל פתח את האשנב ושאל בקוצר רוח לרצוננו. הוא הסתכל עליי במבט שגרם לי להתבייש. לא רציתי לדבר אתו אבל התגברתי, לא הייתה לי ברירה. הראיתי לו את ההודעה שקיבלנו בדואר. אימא עמדה מאחוריי וניסתה להציץ דרך חרכי הגדר. קיוויתי שמבקרים נוספים ייכנסו אתנו, אך רק שתינו היינו שם. מדי פעם חלפו מכוניות על הכביש הסמוך במהירות עצומה, כאילו רצו להתרחק ולברוח מהמקום.

"זה לא מקום לילדות קטנות", קרא השומר אל אמי.
כשראה שהיא לא מתייחסת לדבריו, החזיר לי את המכתב ושוב נעץ בי מבט.

"תיכנסו פנימה, תלכו ישר עם השביל ותפנו ימינה בפנייה הראשונה. תגיעו למשרד הראשי של בית החולים".

רציתי לשאול אם זה לא מסוכן ללכת בלי ליווי, אבל התביישתי. שער בית החולים נסגר מאחורינו ועמדנו בחצר גדולה. מרבדי דשא ירוקים, משובצים בעצים גבוהים ובפרחים צבעוניים, לבלבו לאורך שביל עפר. גברים אחדים צעדו בנחישות, כאילו איחרו לפגישה חשובה. אחדים התווכחו בקול רם עם עצמם, כמה צחקו ללא סיבה נראית לעין ואחרים הלכו מהורהרים. אישה בשפתיים משוחות באודם עז, שגלש ממסגרת השפתיים, מיהרה מאוד, תיק היה תלוי על כתפה. היא פסעה מרחק קצר ואז, בפתאומיות, פנתה לאחור והמשיכה בהליכתה לכיוון השני באותו חיפזון כמקודם. אחד הצועדים, לבוש למחצה, ניגש לעברי וגהר עליי, בציפייה לקבל תשובה לשאלה שלא נשאלה.

"תתעלמי ממנו", דחקה בי אמי וצעדה קדימה בבהלה, "תמשיכי ללכת, אל תדברי אתו".
"באתם לביקור?" הוא שאל אותי בנימוס.
"כן", עניתי.
"אולי יש לך סיגריה?"
"אני לא מעשנת", חייכתי אליו והאצתי את צעדיי.
"את ילדה קטנה!" הוא קבע, "ילדות קטנות לא מעשנות".
"למה את ממשיכה לדבר אתו? אל תעני לו", התרגזה אמי.
הגבר הדביק בקלות את צעדיי והמשיך לשאול:
"מאיפה אתן?"
"מרחוק".
הרכנתי את ראשי בתקווה שהשיחה תיפסק.
"תני לי כסף!" דרש בחור שהתקרב.

צועד אחר ניגש אלינו – בחור צעיר ונאה, לבוש במכנסיים קצרים ובחולצה אפורה פתוחה עד המותניים. צועדים נוספים התקבצו סביבנו ולא אפשרו לנו להתקדם. אישה אחת הסתכלה עליי במבט כועס, ולאחר רגע חייכה חיוך שלא הופנה אליי והמשיכה ללכת. אימא התחילה לצעוק עליהם שילכו, אבל הם רק המשיכו להתגודד ולצמצם את המרחב שלנו. מאחורי עיקול בשביל הגיח גבר גבוה בחולצה לבנה, נראה כמו אח או עובד תחזוקה. הוא נעמד מולנו ולא אפשר לנו להמשיך ללכת.

"לאן אתן?"

האנשים שסביבנו השתתקו. אימא אמרה כמה משפטים בטון רגוע יותר והשתתקה גם היא. נשמתי לרווחה והושטתי לו את המכתב. הוא יישר את הקפלים והחזיק את הכתוב הפוך מול עיניו. במשך כמה רגעים התרכז כאילו ניסה לקרוא. אמי לא הבינה את המתרחש, אבל אני הבנתי את הטעות וניסיתי לקחת מידיו את המכתב.

"למה באתן?"

האיש סירב להחזירו. הסובבים אותנו הסתכלו עליו ביראת כבוד וחיכו גם הם לתשובתי.

"באנו לבקר את האח שלי. תחזיר לי בבקשה את המכתב, כי אני צריכה להראות אותו במשרד. אתה יכול להראות לי איפה המשרד?"

"הנה, כאן".

הוא הצביע על ערמת אבנים שהייתה מונחת בצדי השביל.

"בסדר גמור, תודה".

הצלחתי לחטוף מידו את המכתב ומשכתי את אמי קדימה. להפתעתי, הוא לא אמר דבר וכולם הסתובבו לכיוון הנגדי והמשיכו לצעוד לשום מקום.

במשרד קיבלה את פנינו אישה גדולת ממדים ששעמום היה נסוך על פניה. לאחר עיון קצר בכתוב, קראה בקול רם לאברהם, איש מבוגר וצולע שיצא מאחד החדרים הסמוכים. הוא לקח את הדף מידה של המזכירה, עיין בו קצרות, העיף בנו מבט וצלע לכיוון הדלת.
"בואו אחריי", פקד כשגבו אלינו, בלי לבדוק אם אנחנו אכן באות.
לאורך השביל ראינו חצרות מוקפות בגדר ללא פתחי יציאה, צמודות לביתנים מסוידים בלבן. אנשים נצמדו לגדר שסגרה עליהם כחיות בכלובים, צעקו לכיוונינו ברכות שלום וקראו לנו לבוא אליהם.
"ילדה, בואי לכאן. מה הבאת לי?" צעק צעיר שנצמד בראשו אל הגדר וניסה להוציא את ידו דרך החריצים.

אימא הייתה נסערת והלכה ללא אומר. היא הסתכלה מסביב בחרדה. אני לא דאגתי והסתכלתי סביבי בסקרנות. אברהם הכתיב את קצב ההליכה המהיר למרות צליעתו. צעדנו אחריו עד שהגענו למגדל שהזדקר ונראה גם מחוץ לחומות בית החולים. נכנסנו לפרוזדור אפל, עלינו כמה מדרגות והגענו לעוד פרוזדור לא ארוך, גם הוא חשוך. לאורכו ניצבו דלתות סגורות, ומאחוריהן נשמעו צעקות ומלמולים. אברהם נעצר ליד אחת הדלתות וסימן לנו להיכנס.

"אל תתקרבו אליו יותר מדי", הזהיר.

החדר היה אפלולי ומנורה אחת שהייתה תלויה במרכז התקרה ניסתה להאיר ללא הצלחה יתרה. סורג חלוד חסם חלון קטן סמוך לתקרה. צבע הקירות הירוק בהיר התקלף במקומות אחדים והמרצפות היו אפורות – אולי מלכלוך, אולי מרוב שנים. יונה שכב על מיטת ברזל, מכוסה בסדין לבן דק. הוא הביט עלינו בזעם.

"אני הולך לקרוא לרופא. הוא יסביר לכן הכול. ואל תתקרבו אליו", אמר אברהם לפני שהסתובב ויצא מהחדר, והשאיר אותנו שם.
אמי התקרבה אל מיטת אחי. הבעת פניו הייתה מאיימת. מבטו גרם לה להיעצר במרחק מה ממנו, והיא הסתכלה עליו בחשש. ראיתי שהיא נכנסת להיסטריה ולא ידעתי מה לעשות. מראה פניו האלים הזכיר לי את הצעקות שלו עלינו. פחדתי מאוד כשראיתי אותו כך, אבל לא אמרתי דבר.

"למה באתן? מי אמר לכן לבוא?"
פניה של אמי התבהרו.

"בית החולים שלח לנו מכתב שאתה לא מרגיש טוב", ענתה בנימה אוהבת, והתקרבה אליו עוד יותר..
"אני פה בשליחות סודית, ואסור לכן לדבר אתי או לראות אותי", השיב בלחישה רמה, "הם לא יודעים כלום. הם רק חושבים שהם צודקים".

יונה המשיך למלמל לעצמו בשקט, שפתיו נעו במהירות ונדמה היה שהתווכח בתוקפנות עם מישהו.

"מי לא יודע כלום, יונל?" שאלה אמי ברצינות.
"אמא, את לא רואה שהוא מדבר שטויות? תתרחקי ממנו".
אחי הסתכל עליי כאילו לא הכיר אותי. מבטו הלך והפך פראי.
"תלכו לעזאזל", אמר וירק לכיווננו.

הוא נופף בידיו והשליך מעליו את הסדין. גופו, שהתגלה מתחת לסדין, היה קשור ברצועות עבות אל המיטה. רק בידיו המשוחררות יכול היה לפגוע באמי, שעמדה סמוך אליו. עיניה נקרעו לרווחה, והיא גמגמה בקושי מילים שהיו אמורות להרגיע אותו.
"הבאתי לך תפוזים, כמו שאתה אוהב", לחשה וקירבה אליו את שקית התפוזים.

הוא חטף את השקית מידה בזעם וניסה להשתחרר מהרצועות שכבלו אותו. אמי הייתה מזועזעת.
"זונות", סינן בחֵמָה.
קצף של רוק צבע בלבן את שפתיו היבשות. הרצועות מנעו ממנו להתנפל עלינו. אמי עמדה משותקת.
"הגעתן לכאן לחקור אותי, אני יודע. שתיכן זונות".
יונה ירק לעברנו שוב, לקח תפוז מתוך השקית וזרק אותו על אמי.
"תלכו מכאן. אין לי מה להגיד לכן", שאג בשפה שאימא עדיין לא למדה, אף שהייתה כבר מספיק זמן בארץ. למראה פניו המעוותות בזעם היא לא הזדקקה לתרגום.
"אמא, בואי לכאן, תתרחקי ממנו. את לא רואה שהוא לא בסדר? אל תבכי, זה לא טוב שיראה אותך ככה".
לא ידעתי מה לעשות. לוּ היה אבי בחיים, בוודאי היה יודע איך לנהוג, והאחריות הייתה שלו ולא שלי.

"יונל, אני אימא שלך. למה אתה מתנהג ככה? אתה יודע שאנחנו לא רוצות לעשות לך רע. הנה, גם סאלי הגיעה לבקר אותך".
היא התחננה אליו, דמעות בעיניה, ואילו אני חשבתי שהזר ששכב כפות במיטה רק נראה כמו אחי. עיניו הירוקות היפות רק העצימו את הטירוף שהיה על פניו. התרחקנו אל פינת החדר וחיכינו. ניסינו להתעלם מהגידופים שלא הפסיק להשמיע ומדרישותיו שנצא מהחדר. כעבור זמן מה הגיע רופא נמוך קומה ועגלגל. אחי השתתק מיד כשנכנס הרופא.

"שלום, את הסבתא? נעים מאוד, אני ד"ר וקסלר", פנה אל אמי.
"לא. זאת אימא של יונה ואני אחותו", הסברתי, "אם לא מדברת עברית, דוקטור".

עמדתי דרוכה כדי להבין את הסבריו. ד"ר וקסלר הרכיב את משקפיו, פתח את התיק שהחזיק בידו, העיף מבט חטוף לעבר מיטתו של אחי וסיפר שיונה הובא לבית החולים היישר משירות המילואים, לאחר שהתכוון לירות על חייל ששמר אתו בתואנה שהוא מרגל. הרופא סגר את הקלסר וביקש שאתרגם לאמי את דבריו. הוא נראה חסר סבלנות. זרם של שאלות התפרץ מפיה של אמי:

"תשאלי אותו אם יכול להיות שהוא רק נבהל ממשהו, אם הוא יֵצא מזה. תשאלי אם חייבים לקשור אותו. הוא מקבל טיפול?"
"אני תכף ידעתי שהוא מרגל. הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא מבין. אני הבנתי. כן. ואני יודע גם עליכן. אתן רוצות לראות שקשרו אותי. אבא שלי היה מבין אותי, אבל אתן לא. סאלי ילדה. היא לא מבינה כלום. אבא היה יודע", ניחש יונה את מחשבותיי. לשנייה חלפה בראשי דמות התפרצותה של אמי הביתה בצעקות, היא הודיעה שבעלה נפטר. תמונת אבי ששכב על הארץ מכוסה בסדין שחור מעל סדין לבן, וקצות אצבעות רגליו מבצבצות, עברה בראשי. נזכרתי בבכי שלי כשהמון האנשים שהקיפו אותי ודחקו אותי בלוויה הקשו עליי לנשום. "אבל הוא מת. אני אמרתי לו שייזהר..."
הרופא התעלם מדבריו המבולבלים והסתכל עליי. שאלתי אותו חלק מהשאלות שאימא ביקשה לדעת.

"תגידי לאימא שלך שעדיין מוקדם לדעת אם זאת רק התקפה חולפת. הוא מקבל טיפול בכדורים וגם טיפול בשוק חשמלי".
"מה זה שוק חשמלי?" שאלתי.

בדמיוני ראיתי איך מענים אותו והוא צועק ואיש לא עוזר לו. נרעדתי וניסיתי לנשום עמוק, אבל לא הצלחתי. ראשי הסתחרר מהמאמץ.

"שוק חשמלי זה טיפול מאוד מתקדם", התפרץ עליי הרופא בלי סיבה. עיניו מתחת למשקפיים נראו קטנות ועצבניות. "מחברים אלקטרודות לראשו של החולה, ומזרימים חשמל במינון מסוים. אני לא יכול להסביר לך את כל התהליך. אין בזה צורך ואת ממילא לא תביני".
"זה כואב לו?" העזתי.

לא יכולתי להתאפק, אף שפחדתי מתגובתו.
"גברתי הצעירה, את רוצה אולי להמליץ לאחיך על טיפול אחר? כן, כנראה זה כואב, אבל המצב של אחיך חמור במיוחד וזה הדבר היחיד שיכול לעזור לו. קשרנו אותו כי הוא משתולל ומסוכן – גם לעצמו וגם לסביבה. השוק החשמלי גורם לו לפחד, וזה אחד הגורמים להטבה במצב. הרבה פעמים זה גם מביא להחלמה מלאה. אני מקווה שתוך זמן קצר נוכל להעביר אותו לאחת המחלקות הקלות יותר. תתרגמי בבקשה את מה שאמרתי".

סומק עלה בפניי בעקבות הגערה של הרופא. אמי הסתכלה לסירוגין עליו ועליי בציפייה דרוכה, והדמעות שבעיניה גרמו לי לקשיי נשימה קשים.

"זה כל מה שהוא אמר? הוא דיבר הרבה ואת מספרת לי בשתי מילים".
"אל תעשי סצנות, בבקשה. אני אספר לך אחרי שהרופא ילך".
ד"ר וקסלר המשיך:

"טוב, זה המצב. אני מקווה, כמו שאמרתי, שבקרוב מצבו ישתפר. כבר היו חולים שהגיעו אלינו במצב כמו של אחיך, וחלקם כבר שוחררו לביתם. עכשיו אני מבקש מכן ללכת. בלאו הכי הוא לא צריך אתכן כרגע. הנוכחות שלכן עלולה אפילו לדרדר את המצב שלו. שמעתי איך הוא השתולל רגע לפני שנכנסתי".
"מה אתה אומר, יונה, יהיה בסדר?" פנה הרופא אל אחי בחיוך.
עיניו היפות של יונה שידרו פחד. הוא הפסיק לדבר ורק הסתכל על הרופא ועלינו לסירוגין.

"כן, הכל בסדר".
יונה התרגש ועיניו הירוקות התמלאו בדמעות.
"אני לא רוצה חשמל".
קולו המתחנן והבלתי צפוי של אחי טלטל אותי.
"מה הוא אומר? למה הבן שלי בוכה? יונל, מה קורה, מותק? למה אתה בוכה?" הזדעקה אמי.

היא ניגשה אל קצה מיטתו אבל הפעם שמרה מרחק, מחשש שמא יאחז בה. תמונת הים הכחול והאנשים שנחו לחופו הבזיקה בראשי.
"לא רוצה חשמל", חזר וביקש יונה, הוא פנה אל אימא בשפה שלא הבינה.

"סאלי, תגידי לי מה קורה, מה הוא מבקש ממני?" צעקה אמי והסתובבה אליי בכעס, "יונל, תדבר ככה שאני אבין מה אתה רוצה".
הנשימה שלי הפכה כבדה והרגשתי שאני עומדת להתעלף, כפי שקרה לי לא פעם במצבי לחץ. אימא והרופא לא שמו לב לקשיי נשימתי. פקדתי על עצמי להירגע ולא לעשות בושות, הייתי מבוהלת שהרופא יחשוב שגם אני לא שפויה ויאשפז אותי.

"אם לא תעשה שטויות, לא ניתן לך חשמל", הרגיע הרופא את יונה, ניגש אליו וליטף אותו קלות.
יונה נרתע מפני ידו.

"טוב, אני מבקש שתלכו כעת. הוא בסערת רגשות וזה לא טוב לו".
ניסיתי לנשום עמוק ולא הצלחתי. כמעט בפאניקה שמחתי להיענות לבקשתו. רציתי להתרחק מהחדר מטיל האימה. בניסיון לשוות לקולי טון רגוע, חזרתי באוזני אימא על דברי הרופא.
"בקרוב המצב ישתפר", הסברתי, "עכשיו הוא מבקש שנלך, כי יונה מתרגש וזה מזיק לו".

"אבל למה הוא בוכה?" לא הסכימה אם להרפות.
"הוא בוכה כי הוא ביקש שיורידו לו את החבלים שקושרים אותו למיטה, אבל הרופא לא מסכים כי הוא יזיק לעצמו או למישהו אחר. זהו, אנחנו חייבות ללכת", האצתי בה לצאת. קיוויתי שבחוץ אוכל לנשום.

"איך אני אלך הביתה ואשאיר אותו כאן ככה? תגידי לרופא שאני רוצה לתת לו נשיקה".
"אימא שואלת אם מותר לנשק אותו", תרגמתי.
הרופא כבר עמד בדלת ופניו החוצה.
"אני לא יודע איך הוא יגיב. עדיף שלא תתקרבו אליו בכלל".
אימא אמרה שלום מרחוק, היא נקרעה בין אהבה לפחד. אני התקרבתי למיטתו של אחי ואמרתי לו שלום. התאמצתי לנשום והתאפקתי לא לבכות. הוא הסתכל עליי בריכוז וסובב את ראשו לכיוון הקיר הירוק-מלוכלך.

עזבנו במהירות את בית החולים. גדר הברזל והשער נותרו מאחורינו וסגרו על הנמצאים בפנים. תמונות של מה שראיתי שם מיאנו להימחק מראשי – של אחי הקשור למיטה ומתחנן שלא יתנו לו מכות חשמל, הפרוזדור החשוך והמלמולים והצעקות שנשמעו מהחדרים הסמוכים. נשימתי חזרה לתקנה, אבל עדיין המראות שהשארתי מאחוריי העבירו בי רעדה. לא ידעתי אם נכון היה לא לספר לאמי על מכות החשמל. ניסיתי לעודד אותה וחזרתי שוב ושוב על דבריו של הרופא:
"היו כבר חולים קשים כמו יונה שיצאו מזה".

"בשביל מה לי לחיות?" קוננה אמא, "תראי לאן הביאו אותו. תראי באיזה מצב הוא. איך אני אישן בלילה במיטה, כשאני יודעת שהוא קשור ובוכה? מה עושים לו שם? את יודעת ואת לא רוצה לספר לי. את חושבת שבגלל שאני זקנה, אני כבר לא מבינה כלום".
"את יודעת טוב מאוד, אמא, שהוא לא בריא בנפשו. את זוכרת את הסקנדלים שהיה עושה לנו כל יום בלי סיבה. כאן יבריאו אותו, והוא יחזור הביתה אדם חדש. גם לך וגם לו יהיה יותר קל בחיים. את תראי, הוא יבריא, ימצא בחורה ויתחתן. יהיה טוב. את תראי".
אמי ניגבה את עיניה, אך פניה המקומטות נראו עצובות ואומללות. היה כבר מאוחר אך בכל זאת רציתי לנסוע בחזרה לקיבוץ. לא רציתי לחזור אִתה הביתה ולשמוע אותה קובלת על מר גורלה כל הערב, לא רציתי להתאמץ לנחם אותה. רציתי להתרחק מהצער, מהדלות ומהריקנות שבביתה. רציתי להיות שייכת לחברה צעירה, בריאה ושמחה, בלי אחריות לאחי ולאמי. רציתי לנתק כל קשר עם מה שראיתי מאחורי שער בית החולים.

"אמא, אני נוסעת בחזרה", אמרתי לה.
"לא תישארי לישון בבית אפילו לילה אחד?" אכזבה נוספה לארשת פניה העגמומית.

"החברות שלי מחכות לי עם אופניים בכביש הראשי, כי אין אוטובוס שנוסע לקיבוץ אחר-הצהריים. הבטחתי להן שאגיע, הן יבואו לצומת במיוחד. אני מבטיחה לבקש חופש מהמדריכים שלי בעוד שבועיים, ואז ניסע לבקר אותו שוב, טוב? אל תבכי. את תראי, הכל יהיה בסדר". חיבקתי ונישקתי אותה.

אמי קיבלה את החלטתי לחזור לקיבוץ בלי להתווכח והלכה לכיוון האוטובוס שלה. אולי כעסה, אולי ידעה שאני לא רוצה להיות אִתה. מבטי ליווה אותה בצעידתה לעבר תחנתה – דמות קטנה ששערותיה לבנות כשלג, הן מעולם לא נצבעו והבליטו את שישים שנותיה. העצב והדמעות על פניה המנומרות כתמים חומים וגדולים – בגלל מחלת כבד שסבלה ממנה כל חייה – צרבו אותי. למרות זאת, לא הצלחתי להכריח את עצמי להישאר על ידה.

עליתי על האוטובוס הנוסע צפונה, הרחק משם. השארתי מאחוריי את עינויו של אחי ואת ייסוריה של אמי, לקחתי עמי רק צער.