אנו חיים בעולם תועלתי, כל הזמן רצים ומחפשים כיצד אפשר לתעל את העולם, לייצר, לבנות, לתכנן וכו'. מאחורי כל זה ניצבת תפיסה אגואיסטית ששמה לנגד עינינו מטרה אחת - לעזור לעצמנו, שיהיה לנו טוב יותר.

פרשתנו "צו" פותחת בלשון יוצאת דופן: "צו את בני ישראל"¹, ורש"י מסביר: אין צו אלא לשון זירוז. הפרשה פותחת בעיסוק בקורבן עולה. בדרך כלל הכהנים שעובדים בבית המקדש מקבלים חלק מהקורבן, אולם בקורבן עולה הכל עולה כליל על המזבח, הכהן לא מקבל שום דבר. בדיוק בגלל זה מדגישה התורה ומזהירה במיוחד: 'צו' - זירוז. באופן טבעי כאשר יש משהו שלא מספק לאדם שום טובת הנאה, ההתנהלות והמוטיבציה לעשות את המעשה נראים בהתאם. ולכן עוד לפני החיבור, ההסבר ותהליך ההבנה וההפנמה שיש כאן משהו גדול שצריך וכדאי להתחבר אליו, הקב"ה בוחר לטפל באותו רגש טבעי, אותו רגש שדוחק הצידה את כל מה שלא נוגע אלי.

גם בחיי הנישואין אנחנו יכולים למצוא דוגמאות רבות למצבים כאלו, חוסר החשק והחיוך הנעדר מעידים כאלף עדים איפה הרצון נמצא. אך מה נעשה ולנו אין מישהו שיכול לעמוד לידנו ובדרך קבע ללחוש באוזנינו: "צו, צו..."? פשוט מאוד, עלינו להקדים תרופה למכה, לשנות פאזה, אם נבין ונאמין שכשאני עושה משהו בשביל אשתי/בעלי אני קודם כל עוזר לעצמי, הרי שממילא לא נצטרך לקבל כל מיני תמריצים חיצוניים כאלה ואחרים מכל מיני גורמים, מבפנים נתמלא בחשק ובמרץ לפעול ולעשות, להיטיב ולפנק.